תוספתא כפשוטה על תרומות ה:ב

6. נותן סאה לבן לוי וסאה לעני וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע, והפירוש הוא שמותר לו לישראל לתת סאה לבן לוי וכו' מפירות שעדיין לא מדד אותם, ואינו יודע כמה יש בהם, ואח"כ כשימדוד יחול המעשר עליהם (והוא מודיע להם שהן טבל לפי שעה). ועיין מ"ש להלן.

7. בין שהיתה אותה סאה קיימת וכו'. כלומר ר"מ סובר שאפילו אם נשרפה אותה הסאה, יכול להפריש עליה ולאכול, מפני שאנו מפרשים את כוונת בעה"ב שבדעתו היה שהמעשר יחול למפרע לכשיפריש על הבטחתה את הפירות לפי שיעור המעשר. ובמשנתנו פ"ד מ"ב: מי שהיו פירותיו במגורה ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני מפריש עד שמונה סאין ואוכלן דברי ר"מ. ופירש הר"מ (בפיה"מ. ועיין גם בפ"ז מה' מעשר ה"ט) ובריבמ"ץ בלשון אחרון (וכתב שפירוש זה נראה לו יותר מכל הפירושים שכתב שם) וכן בר"ש בלשון אחד שמותר לו להפריש לדברי ר"מ עד שמונה סאין ולאוכלן ואינו חושש אם הסאה אינה קיימת, והוא בדיוק כמו בתוספתא כאן. וברור שכן פירש גם הירושלמי אלא שהמפרשים האחרונים לא עמדו על פירושו. וכן שנינו במשנתנו (דמאי פ"ז מ"ג): פועל שאינו מאמין לבעל הבית נוטל גרוגרת אחת ואומר זו ותשע הבאות אחריה עשויות מעשר על תשעים שאני אוכל, זו עשויה תרומת מעשר עליהם וכו' וחושך גרוגרת אחת וכו'. והנה הלכה זו לכאורה קשה, שהרי התאינה שהוא חוסך היא של בעה"ב, ואין לו רשות לעשותה תרו"מ אלא על מה שאוכל בלבד, 7 ובמעשר עצמו לא איכפת לו לבעה"ב, שהרי הפועל אוכל מן המעשר מה שאוכל, והנשאר הוא לבעה"ב. וכיצד יכול להפרישה לפני שאכל את המעשר, והרי יש לחשוש שמא לא יאכל את כל המעשר, ולא היתה לו רשות להפריש תרו"מ. ולפיכך פירשו בירושלמי (עיין להלן) שתרומת המעשר חלה למפרע, לכשיאכל את הפירות, וכן אמרו בירוש' דמאי שם: "פשיטא הדא מילתא נשרפו הפירות התרומה בטיבלה", כלומר אם נשרפו התאנים בטלה תרומת המעשר, והרי היא כשאר הפירות. "נשרפה התרומה לכשיאכלו הפירות קדשה התרומה למפרע". וברור שפיסקא זו מפרשת את משנת דמאי ולא את משנתנו בתרומות, שהרי במשנת תרומות אין הדבר תלוי באכילה אלא בהפרשה, ואין מדברים שם כלל לא בתרומה ולא בתרומת מעשר אלא במעשר גרידא. ובירושלמי כאן אמרו על משנתנו: ר' ליעזר בשם ר' הושעיה עשו אותה (כלומר את ההלכה שבמשנתנו) כפועל שאינו מאמין לבעל הבית, 8 ובירושלמי דמאי הובאה אף פיסקא זו מכאן, כדרך הירושלמי. כלומר, כשם שפועל שאינו מאמין לבעה"ב מפריש מיד את המעשרות (ואינו יודע עדיין כמה יאכל), ואנו מפרשים את כוונתו שתרומת המעשר תחול למפרע כשיאכל את הפירות, כן אף בנתן סאה ללוי ולעני לפני שידע את מדת הכרי המעשרות חלים למפרע לכשיפריש על חשבונה, ואעפ"י שנתן להם סתם ולא קרא שם מעשר על הסאה. וממילא לא איכפת לנו אם הסאה אינה קיימת. "פשיטא הדא מילתא וכו'", והירושלמי חוזר על מה שאמר בדמאי. וזהו בדיוק כתוספתא שלפנינו.

8. וחכמים או' אם היתה אותה סאה קיימת וכו'. וכן במשנתנו כאן הנ"ל: וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון, כלומר לפי חשבון הפירות הקיימים, כפירוש הר"מ והריבמ"ץ הנ"ל. וטעם החכמים הוא שמכיוון שנתן את הסאה ללוי או לעני סתם, לא היתה כוונתו אלא שיחול המעשר לכשיפריש את הפירות, וממילא אינו יכול להפריש אלא על הפירות שעדיין קיימים, עיין לעיל פ"ב ה"ח.

8-9. מפריש עליה והולך. וכ"ה בכי"ע ובמה"פ (פ"ד ה"ב סד"ה מי). ובד בטעות: מפריש עליהן תרומה והולך.