תוספתא כפשוטה על תרומות ג:יח

68. המכניס שבלים לתוך ביתו וכו'. ר"מ פ"ה מה' תרומות ה"ה, כפו"פ פי"ה עמ' תל"ה. ופי ברא"ה (ביצה י"ג א'): דכיון ד[ל]מלילות קיימי ליכא גמר מלאכה אחרת, דמלילה (כלומר, הפרשת הדגן ע"י חיכוך קל בין האצבעות) היינו הכשר אכילה כטחינה בחטים, הלכך משעת שבלים הוא חייב, משיעשה מהן ערמה. והברייתא שלנו כרבי להלן מעשרות פ"ג ה"ה, עיין מש"ש. ועיין בירושלמי מעשרות רפ"ד.

69. בן לוי שנתמנו לו שובלין ועתיד לעשותן וכו'. וכן בד: ועתיד לעשותן וכו'. ובכי"ע בכל מקום בברייתא זו: עתיד (בלי וי"ו), וכן הגיה בח"ד מדעתו, ופי' עתיד, מעותד, כלומר, חייב. וכמובן שזהו דוחק מדוחק, ולא עוד שבכי"ע גם בהט"ז עתיד במקום ועתיד. והנה כל המפרשים פירשו ברייתא זו ע"פ הבבלי (ביצה י"ג א') שקנסו את הלוי, וחייבו אותו לעשות את השבלים גורן ואת הענבים יין (ואינו יכול לומר לכהן: כי היכי דיהבו לי, יהיבנא לך), משום שלקח את המעשר לפני שהפרישו תרומה לכהן. וכן בסמ"ג עשין קל"ד, קצ"ז ע"ב: תניא בתוספתא ומביאה בפ"ק דביצה, בן לוי שלקח מעשר שבולין לא יתן תרומתו לכהנים שבולים, אלא קונסים אותו לדוש ולזרות וכו'. וברור שאין זו לשון הברייתא אלא לשון הר"מ (פ"ג מה' תרומות הי"ד), ובברייתא עצמה מפורש הטעם שמחמת לא נגמרה מלאכתו אתינן עלה, ולא משום קנס, עיי"ש במאירי במקומו. וכבר נדחקו בזה ברדב"ז ובמשל"מ על הר"מ שם ובמהר"ם שיף ביצה י"ג א' סד"ה ברש"י. ולפיכך נראה לפרש את הברייתא כפשוטה ובלי שום הגהה, והיינו בן לוי שנתן לו בעה"ב מעשר שבלים כדין, כלומר שבעה"ב הכניסן לאכול מלילות, וכבר הפריש עליהן תרומה, וכמפורש ברישא כאן. ויגיד עליו ריעו: ענבים וזיתים שהכניסן בעה"ב לאכילה והפריש עליהם תרומה כדין. ואם בדעת הלוי לאכול את השבלים מלילות, ואת הענבים והזיתים כמו שהם, מפריש ממה שנתמנה לו, שהרי כבר נגמרה מלאכתן, אבל אם עתיד הלוי לעשות את השבלים גורן, ואת הענבים והזיתים יין ושמן, דינו כמפורש בתוספתא להלן.

70. שכשם שתרומת ראשית וכו'. כלומר, הדין הוא: כשם שתרומת ראשית מן הגרן וכו'. והתוספתא, כנראה, העתיקה כאן ממדרש הלכה, 75 בא הכתוב ללמדך שכשם שתרומת וכו'. ולפיכך אמרה "שכשם" במקום "כשם". וסיגנון כזה מצוי מאד במשנה, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה עמ' 653.

71. ר' ליעזר או' תורמין מן הטהור וכו'. וכ"ה בד ובמשנתנו רפ"ב. ועיין חלה פ"ב מ"ח. ובכי"ע חסר השם "אליעזר" בטעות. וכבר העיר הר"ש פ"ב סמ"א שמן הירושלמי משמע שתורמין מן הטהור דוקא, ולא רשות. 76 במנחות כ"ה ב' הביאו ברייתא שמפורש בה שר"א סובר שבדיעבר אף בתורם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה אפילו תרם במזיד. ועיין ריבמ"ץ פ"ב סמ"א. ועיין להלן שו' 78.

72. ונפלה דליקה בגרני כפר סגנא וכו'. בד: שנפלה דלקה בגרנו כפר סגנא. ובכי"ע: בגורנו בפרסגנא. ובמלא"ש פ"ב סמ"א: בגרנות של כפר סגנא. וכבר העיר לנכון ראזענטהאל (בסה"י לכבוד הופמן עמ' 37) שדליקה זו נזכרה גם במשנת כלים פ"ה מ"ד, ועיין מ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 14. ובמשנת מנחות פ"ח מ"ו: וכפר סגנה בבקעה. ולא נתברר לי מקומו של כפר זה בדיוק.

72-73. ותרמו מן הטהור על הטמא. נראה שבשעת הדליקה הצילו טמאים ונטמאו רוב הגרנות הממורחים, והפרישו מן הטהור עליהם, שחששו שמא יאכלו מהם המצילים מן הדליקה שזכו בהם; ותרמו שלא מן המוקף (עיין להלן מעשרות פ"ב שו' 26 ומש"ש) ומן הטהור על הטמא.

73. משם ראיה אלא וכו'. במלא"ש הנ"ל: משם ראיה לא אלא וכו'.

73-74. ר' אלעאיי אומ' משם ר' אליעזר וכו'. בד' בטעות: ר' אליעז' אמר משם וכו'. והנכון כלפנינו, וכ"ה בכי"ע, במלא"ש הנ"ל ובירושלמי כאן פ"ב ה"א, מ"א ע"ב, ובחלה ספ"ב, נ"ח ע"ד. ועיין להלן זבחים ספ"ב ומש"ש.

74. אף בלח. כ"ה בכל נוסחאות התוספתא. ומלשון זו משמע לכאורה שכ"ש יבש ביבש תורם מן הטהור על הטמא, אפילו אם לא הקיף וחבר אותם ממש, אלא צרף אותם ע"י משפך. וחכמים השיבו לו אח"כ שבכגון דא אינו נקרא לח ממש. והדברים דחוקים קצת. ברם בכל נוסחאות הירושלמי חסרה המלה "אף", ופירש הר"ש סיריליאו שדווקא בלח יכול להקיף ע"י משפך מפני שהנוזל מחברן, והוי ליה מוקף ממש, אבל ביבש אין חיבור המשפך חיבור. וגם לפירוש זה נוכל לקיים את הגירסא "אף", ופירושו שביבש יכול להקיף ע"י סמיכה ממש, ובפחות מכביצה בנתים (כשם שנוהג בחלה, עיין חלה פ"ב מ"ח), אבל בזיתים לחים שאינו יכול לעשות כן, שהרי אם יוציא את הזיתים מן החבית ויסמיכם ימשך השמן הטמא תחת הטהורים ויטמאם, "אף" בזה יש תקנה להקיפם ע"י משפך. ואף שמשפך פיו צר ואינו נראית הקפה ממש, מ"מ בנוזל מהני, שהרי השמן של הזיתים הטהורים בפי המשפך מתחבר ממש עם השמן הטמא שבחבית. ועיין מ"ש להלן.

75. משפיך שאין בפיו כביצה. כלומר שבנקב התחתון אין שיעור כביצה, ונמצא שלא יטמא אלא הזית התחתון ופחות מכביצה אינו מטמא אחרים לכ"ע. 77 ועיין בפי' הרש"ס שם ובגליון הש"ס בירושלמי. והוא קורא שם לזיתים הטהורים שנוגעים בזית התחתון. ועיין בס' ניר חלה ספ"ב מ"ש בשיטות הירושלמי והבבלי והראשונים בעניין צירוף חלה ע"י פחות מכביצה.

77. ומן המוקף. מכיוון שהשמן הנוטף מן הזית התחתון מתחבר עם שמן הזיתים הטמאים, הוי ליה מוקף. ובס' הישר לר"ת, עניינים שונים, פ"ג ע"ב (הוצ' מק"נ עמ' 172) כתב: ואפ"ה לא הוי מוקף אלא א"כ נוגעין, כדאמרינן גבי חבית שפופרת שיגע יין ביין בתוספתא. ונראה שכיון לתוספתא שלנו, ויין ביין לאו דוקא, אלא שמן בשמן, וכמו שכתבנו לעיל. אבל הדברים תמוהים שהרי דווקא בטמא וטהור דוקא צריך נגיעה ממש, מפני שהוא מקפיד על תערובתו, אבל בטהור אפילו אם יש הפסק בנתים נקרא מוקף, עיין במשנת מע"ש ספ"ג ובמפרשים שם ובפיסקי חלה להרשב"א ש"ב י"א ע"ב. ועיין מ"ש לעיל שו' 41, ולהלן פ"ה ה"א.

אין קרוי לח אלא יין ושמן בלבד. כלומר, אבל זיתים לחים הם יבש ביבש, ואין נגיעת פי המשפך מספיקה להקיף יבש טהור וטמא. וביין ובשמן טמא וטהור אין לך תקנה אלא כמו ששנינו לעיל בה"ז. וכן מפורש בירושלמי: אלא יין ושמן בלבד. היך עבידא קורה אחת לשני בורות וכו', כלומר, "ניטמא אחד מהן תורם מן הטהור שבו על הטמא שבו", כמפורש בה"ז לעיל. (הרש"ס).