תוספתא כפשוטה על תרומות ג:א

1. מפני שאין יכול לברך. במשנתנו פ"א מ"ו: חמשה לא יתרומו וכו' האלם והשכור וכו'. ופירשו בירושלמי שם: יש מהן מפני ברכה, ויש מהן מפני שאין יכולים לתרום מן המובחר, האילם והערום ובעל קרי מפני ברכה וכו'. ועיין דמאי פ"א מ"ד ובירושלמי שם ובבבלי שבת כ"ג א' ובמקבילות. ובתוספ' מנחות (נ"ה א' ד"ה במחשבה) הוכיחו מכאן שמפרישין תרומה לכתחילה במחשבה גרידא ואין צריך דבור. 1 ועיין תוספ' בכורות נ"ט א' ד"ה במחשבה. ובמה"ג פרש' תרומה: זה ש"ה שמע בני וקח אמרי (משלי ד', י') וכו', א"ר יהושע שמע. פרט לחרש. בני. פרט לגוי. וקח. ולא מן הגזל. אמרי. פרט לאלם. ומלשון זו משמע קצת שאלם אינו תורם מפני שאינו יכול להפריש בגבור. ועיין בתוספ' הנ"ל ובתוספ' ב"מ מ"ג ב' ד"ה החושב ובגליון שם. ברם אין למדין מן האגדות. ולא עוד אלא שבקטעים שפרסם מאן (.The Bible etc) עמ' ר"נ, מעתיק: וקח אמרי. ולא מן הגזל. והברייתא שלנו הובאה גם באו"ז ה' תפילה סי' צ"ט ח"א, י"ט ע"ב, ובס' מגן אבות למאירי עניין ג' עמ' כ"ח. וברוקח סי' ש"פ: אלם לא ישחוט לכתחילה כדמשמע בתוספתא דריש תרומות. ובאו"ז ה' שחיטה (סי' שס"ז ח"א, נ"א ע"א): מיהו איני יודע אם ה"ה אלם, אם יוצא בברכת אחר כששניהם שוחטים, הואיל ואלם עצמו אינו ראוי לברך. ועיין בב"י טיו"ד סי' א' ובשו"ע שם ס"ק ז' ובט"ז שם. ומכאן הוכיחו הראשונים נגד שיטת אלדד הדני ששחיטה בלי ברכה פסולה, עיין אלדד הדני הוצ' אפשטין עמ' 117 (הוצ' שלזינגר עמ' 75) ובהערות אפשטין שם עמ' 126 וברא"ש חולין פ"א סי' ב'.

2-3. מפני מה אמרו שכור וכו'. בירושלמי פ"א ה"ו, מ' ע"ד (לעניין תפילה): איזהו שתוי כל ששתה רביעית, שיכור ששתה יותר. תמן אמרין (בבלי עירובין ס"ד א') כל שאינו יכול לדבר לפני המלך. ובכי"ר שם: שיכור אפילו פחות מרביעית. ובכי"ל שם: שיכור אפילו שתה רביעית, ובין השיטין תלוי בכת"י הסופר עצמו: פחות (כלומר, כגירסת כי"ר), והמגיה מחק את המלים פחות מרביעית, ותלה בין השיטין: יותר. וברור שגם הר"ש גרס בירושלמי (עיי"ש בפירושו למ"ו) כגירסת כי"ר וכי"ל. 2 אבל כמה מן הראשונים גרסו בירושלמי כגירסת ההוצאות שלנו, עיין אהצו"י שם עמ' 9, ועיין מגן אבות למאירי, ריש עמ' כ"ח. ובמדרש שמואל ספ"ב: שתוי פחות מרביעית שכור רביעית. ועיין בתוס' עירובין ס"ד א' ד"ה שתה ובמאירי שם. ולכאורה נראית גירסת כי"ר וכי"ל, והפירוש הוא שאם שתה רביעית נקרא שתוי אפילו יכול לדבר לפני המלך, ודינו כמפוכח לכל דבר, מ"מ לא יתפלל לכתחילה, אבל אם דעתו רעה והוא משתכר בפחות מרביעית, דינו כשכור. ועיין מה שהאריך בזה הר"ל גינצבורג בגנזי שכטר ח"ב עמ' 535 ואילך. ועיין להלן כריתות פ"א ה"כ ומש"ש, ועיין שאילתות שמיני ריש סי' פ"א ובהעמק שאלה שם.

3. מפני שאין בו דעת. כלומר, שאין בו דעת לשער כהוגן, ונמצא פוחת משיעור שקבעו חכמים, עיין היטב בריבמ"ץ פ"א סמ"ו. ובירושלמי פירשו מפני שאינו יכול לתרום מן המובחר. וכ"ה בפיה"מ להר"מ (פ"א מ"ו) ובחיבורו פ"ד מה' תרומות ה"ד, וכן פירש את התוספתא באו"ז ה' תפילה סי' צ"ט הנ"ל. וקצת קשה להעמיס פירוש זה בתוספתא, שהרי היא נתנה טעמים מיוחדים לסומא ולשכור, ולא כללה אותם יחד כמו שעשו בירושלמי. והלכה זו היא בשיכור שלא נתבלבלה דעתו, אבל אם נשתכר כשכרותו של לוט ונתערבבה דעתו אף בדיעבד אין תרומתו תרומה, ודינו כשוטה, עיין מ"ש להלן. ומכאן הוכיחו באו"ז ובמגן אבות למאירי הנ"ל ששיכור יכול לברך אפילו לכתחילה, ודוקא לעניין תפילה אמרו שתפילתו תועבה (או גידופים) אבל בברכה לית לן בה, שהרי לא הזכירו כאן את הטעם של ברכה. וכן הוכיחו כמה ראשונים מן הירושלמי. 3 עיין אהצו"י, עמ' 10, ובמגן אבות הנ"ל ובמאירי ברכות כ"ו א' (86 ע"א), שם ל"א ב' (110 ע"א). ברם מכאן אין כ"כ ראייה מוכרחת, שחרי מטעם חסרון ברכה יש תקנה כשאחר יברך (עיין מ"ש לעיל בריש פרקין), ואפילו שכור שאסור להתפלל יוצא בתפילת אחרים, 4 עיין בה"ג ד"ב סוף עמ' 41 ובתשובת פרקוי בן באבוי בגנזי שכטר ח"ב, עמ' 549. אבל אין תקנה לחסרון דעת. אלא שרבותינו ז"ל סמכו בעיקר על גירסתם להלן בירושלמי שם. 5 עיין באהצו"י שם, עמ' 10 ועמ' 11 ובספרי המאירי הנ"ל, ובנוסח הרש"ס, י"ב ע"א. ואעפ"י שבאו"ז גרס כגירסתנו בירושלמי, אבל הוא הרי מסתפק לומר שאין אלם יוצא בברכת אחרים, עיין מ"ש לעיל בריש פרקין. ולפ"ז הוא הדין בשכור.

אע"פ שכור מקחו מקח וכו'. כלומר, אעפ"י שהוא שיכור מ"מ מקחו מקח וכו'. וזו היא נוסחא ישרה וסיגנון רגיל במשנה ובברייתא, עיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוסח המשנה סוף עמ' 1261 ואילך. ובד, בכי"ע ובאו"ז הנ"ל: אעפ"י שאמרו שיכור וכו'. ובבבלי עירובין ס"ה א': מיתיבי שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, מלקות מלקין אותו. וכ"ה בכל נוסחאות הבבלי וכן מעתיקים הקדמונים. ועיין ר"מ ספכ"ט מה' מכירה. אבל בס' המקח והממכר לרב האי ש"ג סי' ט"ז: כדגרסינן שכור מקחו מקח וכו', ומעתיק את כל הברייתא כנוסח התוספתא, עיין בהוצאת הר"ש אברמסון בתרביץ ש"כ עמ' 313 ובהערה a58 שם.

4. ונדרו נדר. רב האי הנ"ל מעתיק: נדריו קיימים. ועיין בתוס' קידושין ע"ה ב' ד"ה לא צריכה ור"מ פ"א מה' נזירות הי"ב.

והקדשו הקדש. עיין ר"מ פ"ד מה' אישות הי"ח. ואין לשער שגרס כאן "וקדושיו קדושין", שהרי הוא מביא דין שכור בכ"מ (כלומר, הלכות שלא נזכרו בתוספתא), עיין פ"ב מה' גרושין הי"ד, פ"ב מה' יבום ה"ד, פ"ב מה' שחיטה הי"ב ופ"ד ה"ה שם.

4-5. חטאת מחייבין אותו [חטאת]. המוסגר במרובעים חסר בכי"ו ובד, אבל ישנו אצל רב האי הנ"ל. ובכי"ע: חטאת הרי הוא חייב חטאת. ויש כאן חידוש שאפילו אם השגגה באה מחמת שכרות (ואפשר שלוא היה מפוכח לא היה בא לידי שגגה) חייב חטאת.

6. הרי הוא כפקח לכל דבר. בשמו"ר פ"ל, י"א: שכור הייתי וכו' שלא ידעו כחו של דין וכו', כלומר, שלא ידע את ההלכה ששכור הוא כפקח לכל דבר. ובבבלי עירובין הנ"ל הוסיפו: אלא שפטור מן התפלה. וסיימו שם: אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם. ובה"ג ברכות פ"ה (ד"ו ה' ע"ב; ד"ב עמ' 38): ודוקא דידע משקל ומטרא וידע מאי יהיב ומאי שקיל, אבל ודאי שכור שעברו יין וכו' פטור. ובס' המקח והממכר לרב האי ש"ג סי' ט"ו: מי שנשתכר וכו' ושואלים אותו בדבר ואינו יודע מה להשיב ולא מה שיעשה אין ממכרו מתקיים. 6 ובר"מ ספכ"ט מה' מכירה הנ"ל: השכור שעושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום, והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן ששה. ובמדרש במ"ר כ', כ"ג: שלא ידונו כשתויי יין אלא כמזידין. והכוונה שחשש שמא ישתכרו כשכרותו של לוט ויהיו פטורין. ולפ"ז ברור שאף תרומתו אינה תרומה.