תוספתא כפשוטה על תרומות י:ב

2-3. קלפי פולין ושמשמין וכו'. וכ"ה בר"מ פי"א הנ"ל סה"י. וכן להלן עוקצין פ"ב ה"ט: קליפי פולין והשומשמין אם יש בהן אוכלין מטמאין טומאת אוכלין. אין בהן אוכלין אין מטמאין וכו'. וכ"ה (בשינויים קלים) גם בקטע כת"י מן הגניזה שם. אבל בד שם: קליפי פולין וקליפי תורמוסין זרקן אין מטמאין טומאת אוכלין, כנסן לאוכלין מטמאין טומאת אוכלין, ובר"מ פ"ה מה' טומאת אוכלין הי"ב: קליפי פולין ותורמוסין זרקן אינן מתטמאות, כנסן לאוכלין מתטמאין. ואם נשאר בהם אוכל בין כך ובין כך מתטמאין. 11 לפני הר"מ היתה בתוספתא שם גירסא מורכבת מגי' ד ומגי' כי"ו. ועיין ירוש' כאן פ"ה ה"ט, מ"ג ע"ד; ערלה פ"א ה"ד, ס"א ע"ב; נזיר פ"ו ה"י, נ"ה ע"ג (קלפי איסור מצטרפין להיתר). ומכאן שאם כנסן אפילו אין בהם אוכל מטמאין טומאת אוכלין, וזה לכאורה סותר לפסק הר"מ בה' תרומות ולתוספתא שלנו כאן. וצ"ע. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 178.

3-4. קלפי מלפ' אע"פ שאין בהן וכו'. וכן בד: קלפי מלפפין וכו'. ובכי"ע: קליפי מלפפון וכו'. וכן פסק הר"מ בפי"א ה"י הנ"ל, וכן בתוספתא עוקצין פ"ב ה"י (בד): קליפי מלפון אע"פ שאין בהן (כלומר, אוכל) מטמאין טומאת אוכלין. וכן בר"מ פ"ה מה' טומאת אוכלין הי"ב: קליפת מלפפון אעפ"י שאין בהן מתוך המלפפון מתטמאות טומאת אוכלין. והוא מתאים לכאן. אבל בכי"ו שם: קלפי טלפין (צ"ל: מלפין) אע"פ שיש בהן אוכל אין מטמא' טומאת אוכלין, וכן בקטע מן הגניזה: קלפי מלפפון אפעלפי שיש בהם אוכלין אין מטמאין טומאת אכלים. וזה סותר לכאן. ועיין מ"ש לעיל לחלק בין תרומה וטומאת אוכלין. ומעי מלפפון לא נזכרו כאן ולא בר"מ הנ"ל, וכנראה שמעי מלפפון אסורין לזרים, מפני שהן לאכילה, כמפורש בירושלמי מעשרות פ"א ה"ב, מ"ח ע"ד.

4. קלפי אתרוג אסורין. גלעני אתרוג וכו'. וכ"ה בד ובר"מ פי"א הנ"ל ה"י והי"א. ובכי"ע חסרה המלה "אסורין".

5. מעי אתרוג אסורין. וכ"ה בכי"ע (אסרין). וכן פסק הר"מ בה"י הנ"ל. ובד חסרה בטעות המלה "מעי". ומעים הם הגרעינין שבפנים האתרוג, עיין להלן כלאים פ"א שו' 34 ומש"ש.

מפני שהקיאות אוכלות אותן. וכ"ה בד. וכן בכי"ע: שהקאות וכו'. ובירושלמי (שביעית פ"ד ה"ח, ל"ה ע"ג): בוסר וכו', אמר ר' אבון שכן דרך הקיהות אוכלות אותו. ופי' הרש"ס שם (ס"ה ע"א): "מעוברות ששיניהן קיהות שמתאוות לכל דבר אוכלות אותו". ומכיוון שמזכיר גבי קיהות (קיאות) מעי אתרוג וענבי בוסר, הרי מסתבר שהקהות הם בני אדם שנפשם בוחלת במאכל והם רגילים בדברים הללו. 12 לפי פליניאוס (תולדות הטבע סכ"ג פנ"ו סי' ק"ה) היו מאכילים מעי (זרע) לימון לנשים מעוברות שהיו בוחלות באוכל. ונראה שאין דינם כרפואה, מפני שהקיהות רודפים אחרי מעי אתרוג ובוסר, ומעדיפים אותם על פירות אחרים, ונהנים מטעמם יותר, ולפיכך דינם כמאכל.

קלפי אבטיח ומעי אבטיח וכו'. במשנתנו (עדיות פ"ג מ"ג): מעי אבטיח וקניבת ירק של תרומה ר' דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין. ולא הוסיפה התוספתא עליה אלא קלפי אבטיח. ובכולם אעפ"י שמשליכן אסורין, כדין משנתנו כאן פי"א מ"ד. וכן פסק הר"מ בפי"א מה' תרומות ה"י. ועיין בירושלמי כאן ומ"ש בזה לעיל דמאי פ"ד שו' 7 ד"ה קנובת ירק. ובירושלמי מעשרות פ"א ה"ב, מ"ח ע"ד: "מעי מלפפון לאכילה, מעי אבטיח לזריעה". וזרע ירקות פטורות מן המעשרות (עיין להלן שביעית פ"ב סה"ז). והירושלמי בשיטת ר' דוסא כאן.

6-7. ר' יעקב או' משמו הבכרות והסייפות וכו'. וכ"ה בד (אלא ששם בטעות: הכברות). ובכי"ע: ר' יעקב אומ' בבכורות וסייפות אסור' וכו'. והנה לא מצאתי במקום אחר שר' יעקב מוסר הלכה בשם ר' דוסא [בן הורכינס], וגי' כי"ע נראית לכאורה נכונה. אבל קשה להניח שמי שהוא הוסיף מעצמו "משמו". ולכאורה נראה שצ"ל לפנינו: ר' יעקב אומר מעי (במקום: משמו) 13 שי"ן ועי"ן דומות זה לזה בכי"י (והן מתחלפות תכופות בכי"י), והסופר שטעה וקרא: משי, תיקן מעצמו: מש[מ]ו. הבכורות וכו', והכוונה לאבטיחים בכורות וכו', והטעם הוא שגרעיני הבכורות והסייפות עדיין לא נתקשו יפה וראויים לאכילה, ור' יעקב מכריע בין ר' דוסא והחכמים. 14 פירוש המפרשים ז"ל שר' יעקב מדבר בקניבה של ירק אינו מובן כלל, שהרי ירק גדל בכל השנה, ואין בו בכורות, סייפות ואמצע הקיץ. ברם ברוב המקומות שמזכירים בכורות וסייפות סתם בלי שם לואי הכוונה היא לתאנים, 15 פשיטא שהגדרת התוספתא (לעיל דמאי פ"א ה"ג) לבכורות וסייפות אינה עניין כלל לנדון שלפנינו. ובפרט כאן שנזכרו בכורות סייפות ואמצע הקיץ (עיין במשנתנו כאן פ"ד מ"ד). ושמא היה סדר המשניות במשנה של התוספתא: גרעינים, קליפות, ועוקצין (כלומר, המשנה התחילה בפנים הפרי), ודברי ר' יעקב הולכים על פי"א מ"ד: עוקצי תאנים וכו'. והוא אומר שבבכורות (כגי' כי"ע) ובסייפות העוקצין אסורים, 16 כגי' כי"ע: אסור' וכו' מותר', כלומר, אסורין וכו' מותרין, לשון זכר. ובאמצע הקיץ מותרין, והטעם הוא שהעוקץ שהוא מובלע באוכל אינו מתקשה בבכורות ובסייפות. 17 ושמא היו נוהגים לבשל את הסייפות, והעוקץ היה נאכל אתם. עיין להלן שביעית פ"ג שו' 49 ומש"ש. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ד, עמ' 174 ועמ' 186. ועיין ב"ר רפמ"ו עמ' 458 ובמקבילה.

7-8. כשם שאסורות לאכל בתרומה וכו'. מכאן משמע שכל הגרעינין, הקליפות והמעים שנשנו למעלה חייבים במעשרות אעפ"י שפירשו מן הפרי. אבל מתוך התוספתא עוקצין פ"ב ח"י מוכח שכמה מהם אין מטמאים טומאת אוכלין, וממילא אין חייבים במעשרות (כמפורש במשנת נדה פ"ו מ"ה), ואין בהם משום טבל. ועיין מ"ש לעיל ה"א. וצ"ע. ועיין להלן עוקצין פ"ג הי"ג ומ"ש להלן שו' 14 ד"ה ר' שמעון.

8. ומעשר טבל. וכ"ה בד, אבל בכי"ע ליתא, ולפנינו הוא באשגרה מכ"מ אחרים בתוספתא, והוא מיותר. והמפרשים פירשוהו ע"פ הבבלי ברכות מ"ז ב' (ומקבילות), ואין צורך.

9. ובמעשר שיני והקדש שלא נפדו. במשנתנו (פי"א מ"ה): וכן עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין וכו'. והתוספתא מוסיפה כאן דין הקדש לבדק הבית. וברור שאם הקדיש את הקליפין והגרעינין אחרי שפירשו שיש בהם מעילה אפילו אין בהם אוכל, ואפילו אם משליכן, שהרי אפילו אם הקדיש עצים מועלין בהם, ואינו עניין לכאן. ובוודאי מדברים כאן שהאוכל היה ברשות הקדש ואח"כ פירשו הגרעינין והקליפין וכו', עיין להלן שו' 44 ומש"ש. ועיין במשנת מעילה ספ"ג ומ"ש באו"ש פ"ה מה' מעילה ה"ח, ובתוספ' תמורה ל"א ב' ד"ה לאתויי. ודכוותיה אף במע"ש שכבר קרא עליהם שם מעשר, ואח"כ פירשו, ודינם כתרומה, עיין ר"מ פ"ג מה' מע"ש הי"ב.