תוספתא כפשוטה על תרומות א:יד

52-53. לא יתרום בעל הבית את המעשר וכו'. רשב"א גיטין ל' ב' סד"ה הא דתניא ומאירי שם עמ' 120. והנה בברייתא כאן לא נזכרו אלא מעשר וזרוע ולחיים וקיבה, כלומר, דברים המותרים לזרים. וכן במקבילה לעיל דמאי פ"ז הט"ו (שו' 40) לא נזכרו אלא לוי ועני דהיינו מע"ר ומעשר עני שמותרים לזרים, אבל תרומה ותרו"מ של כהן לא נזכרו כלל. וכבר כתבנו שם שלפנינו בעה"ב הוא שרוצה לקנות את המתנות לעצמו ולשלם אח"כ את דמיהם, ולפיכך לא הזכירו מתנות האסורות לזרים, מה שאין כן במשנת גיטין (פ"ג מ"ז) שהכהן הוא שבא ללוות לצורכו. וברייתא זו אוסרת להפריש מעשרות לעצמו ע"מ לקחת אח"כ רשות מן הלוי והכהן. והיא בשיטת ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון בתוספתא דמאי ספ"ז. עיין מ"ש לעיל עמ' 280. והבבא שלנו דבוקה להי"ג, והיינו אעפ"י שמותר לעכב את התרומה ואת המעשר על חשבון בן אשתו כהן או לוי ולעשות לו סגולה בדמיהם, אבל לא יתרום וכו'.

53-54. אבל מלוה אותן להיות מפרישין וכו'. כמשנת גיטין פ"ג מ"ז. והעמידוה שם בירושלמי ובבבלי כר' יוסי שעשו בה שאינו זוכה כזוכה (כלומר, כאילו זכה בהן הכהן, הלוי, או העני, והחזירן לבעה"ב) או במכירי כהונה ולויה (שזוכים בלי קניין. והעמידוה שם עוד: במזכה להם ע"י אחר). ועיין מ"ש להלן בסמוך.

54-55. מכרי כהונה ולויה אינן רשאין לעשות כן. כלומר, סתם כהנים ולויים רשאין ללוות על חלקם, שהרי ע"י ההלואה הם מבטיחים לעצמם את המתנות, ולפיכך התירו להם ללוות באקראי לכתחילה מפני תיקון העולם, כדי שימצאו ללוות. אבל מכרי כהונה ולויה שבין כך ובין כך בטוחים בקבלת המתנות, ואם נתיר להם ללוות יעשו כן בקביעות, אינם רשאים לעשות כן. ולכאורה סותרת ברייתא זו את משנת גיטין הנ"ל, לפי פתרון שני התלמודים. ברם נראה שאין כאן איסור על בעה"ב, אלא אזהרה למכרי כהונה ולויה. וכן שנינו בדרך ארץ רבה פ"ב (הוצ' היגר עמ' 280): ואילו שאין מורישין לבניהם, ואם מורישין לבניהם, אין מורישין לבני בניהם, המשחק בקוביא ומלוה ברבית וכו' וכהן ולוי שלוו על חלקם . 36 וכן הביא ברוקח סי' כ"ט. וכל הברייתא אף בסדר אליהו רבה פט"ו, הוצ' רמא"ש פט"ז, עמ' 77. ובפרקי דרבי, הוצ' שענבלום י"ט ע"ב: חמשה אין מורישין לבניהם וכו' ונהנין ולוין המלוין על המעשרות, וברור שצ"ל: וכהנין ולוין הלוין על המעשרות. וכתב בנחלת יעקב שם: "והטעם, דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות". וטעם זה שייך יותר במכרי כהונה ולויה המצויים בקביעות אצל הגרנות של אותו בעל הבית, ואין כאן אלא חשש של מראית העין וחשד שהם מוכרים בזול.

55. ודברים האובדים מותר. נראה שבדברים האובדים אין מכירי כהונה, מפני שמחוייב ליתנם מיד לכל כהן שמזדמן לידו, כדי שלא יתקלקלו המתנות, והוא כמשיב אבדה להם. ושמא חוזר כאן על הרישא, כלומר בדברים האובדים מותר להפריש מעשר וזרוע ולחיים וכו' ולעכבם לעצמו ע"מ לשלם את הדמים, מפני שהוא כמשיב אבדה, ועשו בה שאינו זוכה כזוכה (עיין בירושלמי גיטין הנ"ל, וכאן הרי הדברים קיימים כשזוכה בשבילם). ועיין פסחים י"ג א' ובמקבילות, ובתוספ' שם ד"ה מאי (וכאן, שאין אחרים, מעכבן לעצמו ומשלם את דמיהן).

55-56. מי שבא בדרך והיו בידו תאינים וכו'. בכי"ע: מפני שבא וכו' וחסרה המלה, "בידו" והושלמה בגליון. ובד: מי שבא בדרך ובידו וכו'. ואגב דבר האבד שלעיל נשנית כאן בבא זו. ונקטה פירות שאין דרכם להשתמר, עיין להלן פ"ד ה"ה.

56-57. משליכן לתוך הנקע וכו'. מכיוון שברור לו שבין כך ובין כך תלך התרומה לאבוד מותר לו להקל ממשאו ולהצניע את התרומה בתוך הנקע או בתוך הקוצים. עיין בבלי פסחים י"ג א' ובתוספ' שם ד"ה ושורפין. והמפרשים מסמיכים לכאן את משנת תרומות פ"ח מ"ח. ונראה שבנידון שלנו שלא נולדה שום ריעותא בגוף התרומה, לכ"ע אסור להניחה במקום התורפה.

57. היה עובר בין הגוים ובין הכותיים וכו'. וכ"ה בד. ופירושו, שהוא יודע שהגויים יכריחו אותו למסור להם את התרומה (עיין מ"ש בפירוש הקצר) ויטמאו אותה בידים, ואין לו מקום להצניע אותה, וגם לא יוכל להגיע לעיר לפני שיפגוש בהם.

58. מניחן על גב הסלע. כלומר, ולא ימסור אותה בידיו. ובתרומות פ"ח מי"א שנינו: אמר לו גוי תן לי אחת מהן ואטמאה וכו', ר' יהושע אומר יניח לפניו אחת מהן על הסלע.

ר' יוסי או' נותנן בפונדתו וכו'. ר' יוסי חולק על הרישא וסובר שחייב לטפל בתרומה אעפ"י שאין כהן, 37 עיין בשיטתו להלן פסחים פ"א ה"ו ובבלי שם ט"ו סע"א. וחייב לשומרה, ולפיכך נותנה בפונדתו (כלומר, במקום המשתמר, ואפילו על גופו) עד שתסריח. ואם נסרחה ונפסלה מאכילה מותר לו להשליכה, עיין בבלי פסחים ט"ו ב' וברש"י שם ד"ה ונשרפת. ועיין להלן פ"י ה"ו.