תוספתא כפשוטה על שביעית ח:ו

20. המלוה את חבירו על המשכון וכו'. בכפו"פ פמ"ט עמ' תר"ע: "אמרינן נמי התם (בבלי גיטין ל"ז א') סיים לו קרקע בהלואתו אינו משמט, וכן פסק הר"מ (פ"ט מה' שמיטה ה"ו). תוספתא מס' שביעית בסוף, המלוה את חברו על המשכון או בשטר שיש בו אפותיקי הרי זה אינו משמט. ועל משכון דמטלטלי אמרינן נמי התם (כלומר, ברישא כאן) המלוה את חברו על המשכון וכו' ". ומכאן שפירש שבמשכנתא אנן קיימין כאן. 18 וכן פירשו ר' יונה בר"ג ובמנחת בכורים כאן. אבל בח"ד פירש שאף כאן במשכון של מטלטלין עסיקינן, וחזר ותנא ליה לאשמעינן דאפותיקי דומיא דמשכון. ולפי פשוטן חולקות הברייתות (כאן וגיטין הנ"ל) על הבבלי ב"מ ס"ז ב', וכשיטת הרמב"ן. 19 גיטין ל"ו סע"ב. ועיין ברשב"א ובר"ן שם. ובמאירי שם, עמ' 155, תמה על הר"מ שפסק (פ"ז מה' מלוה ולוה ה"ד) אף כברייתא של ב"מ. וכן פירש ר' יונה ע"פ הר"ן גיטין. ועיין בירושלמי כאן פ"י ה"א, וכגירסת הרש"ס, ק"ס ע"ב.

או בשטר שיש בו הפותיקי וכו'. בחידושי הרמב"ן הנ"ל וכן ברשב"א שם (בשמו) כתבו דאפי' באפותיקי מפורש משמט וכו', וכ"ה גם במאירי שם. וכן פסק הרשב"א אף בשו"ת ח"א סי' תתקפ"א, וח"ה סי' ר'. ופסקו כן מפני שסמכו על הבבלי ב"מ ס"ז א' ועוד, עיי"ש. והברייתא שלנו כאן ובבבלי גיטין חולקות, ואין הלכה כמותן, לשיטת הרמב"ן והרשב"א.

21. וכשם שהשביעית משמטת מלוה וכו'. או"ז ח"ד, ע"ז סי' קי"ט, י"ז ע"ד, רא"ש גיטין פ"ד סי' י"ח בשם התוספתא, ולא הביאוה אלא משום סיפא, עיין להלן. ובמשנתנו (שבועות ספ"ז): והשביעית משמטת את השבועה. ופירשו הראשונים 20 עיין בס' ההשלמה סוף שבועות; בעל התרומות שער מ"ה ח"א סי' י"ב ובגדולי תרומה שם; שו"ת הרשב"א ח"ב סי' שע"ג (וציין לו בתוספ' רע"א בשבועות שם); הר"ן בשבועות במקומו שם; כפו"פ פמ"ט, עמ' תרע"ג ועוד. שאם הודה במקצת לפני שמיטה ונתחייב שבועה, השביעית משמטת אותה, אעפ"י שלוא הודה אחר שמיטה היה חייב לשלם, שאין שמיטה משמטת מלוה כפרנית. 21 כשיטת הירושלמי כאן פ"י ה"ב, ל"ט ע"ג, ובמקבילה שבגיטין פ"ה ה"א, מ"ו ע"ג. ועיין ר"מ פ"ט מה' שמיטה ה"ח. והוא הפירוש הפשוט ביותר. 22 ועיין בשו"ת הרשב"א ח"ב סי' שע"ג הנ"ל שפירש את משנתנו באדם שנשבע שיפרע לו את החוב, ואח"כ עברה שביעית ונשמט החוב, ומ"מ הייתי אומר שצריך לשלם מחמת השבועה. ואעפ"י שהמלוה מחוייב לומר "משמט אני", יהא הלוה חייב לומר, "אעפ"י כך, כדי שלא יעבוד על שבועתו, ולזה אמר רחמנא דאפילו השבועה משמטת. ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תשע"ה, שו"ת המיוחסות סי' רנ"ו ומ"ש בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' ס'. ובזמן המהרי"ט עדיין לא נדפסו שו"ת הרשב"א ח"ב, ולפיכך כתב על מהר"י קולון (שורש פ"א) שהביא תשובת הרשב"א ח"א הנ"ל: לא שייכא הכא אותה ברייתא שהיא שנויה בתוספתא דשביעית הביאה הרא"ש וכו'. ועיין כנה"ג חו"מ הגהות ב"י סי' ס"ז אות כ'. ועיין להלן.

21-22. דבר שהשביעית משמטתו משמטת שבועתו וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובד: שנ' וזה דבר (דברים ט"ו, ב') דבר שהשביעית וכו'. ועיין בבלי שבועות מ"ט א' ובירושלמי שם ספ"ז, ל"ח ע"א. 23 ועיין מ"ש הרא"א שיף בתועפות ראם לס' יריאים השלם סי' קס"ד, ע"ז ע"ב, הע' י"ז. ופסק הר"מ (פ"ט מה' שמיטה ה"ז) שאין שמיטה משמטת אלא שבועת הדיינין וכיוצא בה, אבל לא שבועת השותפין וכו', וכ"ה בטחו"מ סי' ס"ז. וכן מפורש להלן כתובות (פ"ט סה"ג ובבבלי שבועות מ"ח ב', ועיי"ש ברש"י) ששבועת האריסין והשותפין אינה משמטת. ומדברי הרא"ש גיטין הנ"ל משמע קצת שאף אם התנה עמו שלא ישמיטנו בשביע', מכיוון שאין החוב משתמט, גם השבועה אינה משתמטת. 24 ולפיכך הביא שם את התוספתא ולא את משנתנו בשבועות, עיין במהרי"ט הנ"ל (לעיל הע' 22) ובפאת השלחן סי' כ"ט ס"ק י"ג אות ל"ב. ומפשט לשון התוספתא משמע שגם בהקפת חנות ובשכר שכיר אין השבועה משתמטת, שהרי בהם אף החוב אינו משתמט, ודינם כאריסים וכשותפים, אבל מדברי כמה מן הראשונים 25 השלמה סוף שבועות, מרדכי שבועות הנ"ל (לעיל הע' 16) בשם הרא"ם, מאירי גיטין, עמ' 158. מוכה שהם סוברים שבהקפת חנות ושכר שכיר, אעפ"י שאין שביעית משמטת אותם, מ"מ היא משמטת את שבועתם. 26 אח"כ ראיתי בתועפות ראם הנ"ל (לעיל הע' 23), ע"ה ע"א, שהעיר על דברי המרדכי שהם נגד הירושלמי והתוספתא.

23. ר' שמעון או' הוא משמט וכו'. וכן הביאו בשם התוספתא בעיטור, פרוזבול, הוצ' רמא"י ע"ז סע"ב, או"ז ח"ד ע"ז סי' ק"כ, י"ח סע"א, בס' התרומות שער מ"ה ח"א סי' ד', ר"ד ע"ב (ועיין בגידולי תרומה שם), ובכפו"פ פמ"ט עמ' תרע"ב. ומלשון התוספתא כאן ברור שמדברים כאן בחוב שהניח להם אביהם (שאינו משה ידם), ואין חילוק בין יורשים קטנים וגדולים. ובבבלי (גיטין ל"ז א', ב"ק ל"ו סע"ב): אמר רב יהודה אמר שמואל יתומים אין צריכים פרוזבול, וכן תני רמי בר חמא יתומים אין צריכים פרוזבול, ר"ג ובית דינו אביהן של יתומין היו. והביא בחי' הר"ן (גיטין שם ובפירושו על הרי"ף שם) בשם רש"י שהכוונה לחוב שירשו מאביהם המת (לפנינו ברש"י גיטין וב"ק ליתא). והרא"ה בשם הרמב"ן פירש (לפי חי' הריטב"א שם, וממנו, כנראה, בחי' הר"ן ופירושו על הרי"ף הנ"ל) שהכוונה לחוב שהלוו היתומים בעצמם, "דממה שירש מאביהם אינו צריך, וכדאמרינן בספרי 27 לפנינו ליתא בספרי. וכנראה שהיתה לפניהם הוספה זו בספריהם בספרי ראה פי' קי"ב. ר' שמעון אומר כל בעל משה ידו, ולא היורש וכו', 28 רבינו כתב שם דדווקא ביורש אמרינן כן, אבל לא בלוקח, דלוקח אינו זוכה אלא בשעבוד נכסים, ואכתי שעבוד הגוף קיים וכו', עיי"ש. אפשר דס"ל (כלומר, לרש"י) דההיא דספרי דר"ש בלחוד הוא דקאמר לה, ושמא רבנן פליגי עליה". וכן פירש בעיטור הנ"ל (ע"ו ע"ד) את הגמרא ביתומים שהלוו, ואח"כ הביא את התוספתא שלנו. ועיין בס' התרומות שער מ"ה ח"א אות כ', ובכפו"פ פ"נ סוף עמ' תרע"ח. ועיין כנה"ג חו"מ סי' ס"ז הגהות ב"י אות נ"א, ומה שהאריך בזה בפאת השלחן סי' כ"ט ס"ק ל"ו אות צ"ג. ועיין בר"מ פ"ט מה' שמיטה סהכ"ד ובמהרי"ק שם. ובתשובת הר"מ (הוצ' רא"ח פריימן ז"ל סי' רמ"א עמ' 227) מפורש שביורשים גדולים משמט, אלא שאנו טוענים בשבילם שמא היה פרוזבול למורישם ואבד. ועיין גם בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' ב"ג, ובשו"ת הריב"ש סי' תצ"א. אבל אם ברור שלא כתב פרוזבול משמט, וכן מפורש בחי' הרשב"א (גיטין ל"ז ב' סד"ה כי אתו לקמיה) שביתומים גדולים כי האי גוונא (כלומר, שברור שמורישם לא כתב פרוזבול) משמט. ומכ"ז נראה שפסקו שלא כר"ש בתוספתא כאן. 29 בפאת השלחן סי' כ"ט ס"ק ל"ו אות צ"ג כתב פירוש חדש בתוספתא כאן, והיינו שדברי ר"ש דבוקים לרישא, כלומר, דווקא למלוה עצמו משתמטת השבועה, אבל אם נתחייבו לו שבועה ומת המלוה צריך הנתבע להשבע ליורשים, עיי"ש.