תוספתא כפשוטה על שביעית ז:יז

52. כולן כחרובין. כלומר, דינם כחרובים שאין להם שלש ארצות, ואוכלים בכולם עד שיכלה האחרון שבהם. ובירושלמי (פ"ט ה"ג, ל"ח סע"ד) הוסיפו על משנתנו שם והברייתא שלעיל שו' 46: תני אף לחרובין, כלומר, כל הארצות כאחת, וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' שמיטה הי"א. 27 ומה שתפס ר"ש בן אלעזר "כחרובים", ולא אמר "כזיתים וכתמרים", מפני שלזיתים ולתמרים קבעו מקומות וזמנים ידועים (עיין מ"ש לעיל הע' 24) מה שאין כן בחרובין, ולפיכך השוה ר"ש בן אלעזר את העוגסין וכו' לחרובין.

53. אוכלין עליהן עד שתרד וכו'. כלומר, לפני כן קבענו את זמן ביעורם של האגסים והקרסטמילין וכו'. ומוסיפה התוספתא שאוכלין את עליהן 28 כלומר, את העלים שלהם. והלכה זו אינה עונה על עלי חרובין, שאין להם בעור (לעיל פ"ה שו' 29) אלא מדברת בעלי עוגסין וכו' שהם עיקר הנידון שלפנינו. עד שתרד רביעה שניה, כלומר, עד כ"ג מרחשון בשנה בינונית, עיין להלן. ובמשנתנו (פ"ט מ"ו): המלקט עשבים לחים וכו', עלי קנים ועלי גפנים עד שישרו מאביהן, והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה, ר' עקיבה אומר בכולן עד שתרד רביעה שניה. וברייתא זו היא כר' עקיבה שאינו מחלק בין נשרו מאביהם, ובין שהם על האילנות. ועיין מ"ש לעיל פ"ה סוף שו' 24.

אוכלין על הירק וכו'. כלומר, כל ירק שחיותו כ"כ יפה שנשאר בבית השלחין אוכלין את מינו עליו. 29 ומכיוון שעבר עליו הקיץ ולא יבש, כבר לא יכלה אף בשמינית. והמפרשים האחרונים מגיהים: אין אוכלין על הירק וכו'. וקשה להגיה כן נגד כל הנוסחאות. ולא עוד אלא שהוא נגד המציאות להניח שכל ירקות בית השלחין אין כלין בשביעית. ועיין לעיל פ"ה שו' 34–35. אבל יתכן שלפעמים חיותו של ירק היא כ"כ מרובה, שאפילו בבית השלחין (ארץ יבשה וצמאה למים) הוא גדל ומתקיים. ואם נמצא ירק כזה אוכלין את מינו עליו. ועיין להלן בתוספתא. ועיין להלן.

54. שורשי קולסי כרוב שיבשו אסורין בהנייה. וכ"ה בד ובכי"ע (בהנאה). ובפי' הרש"ס (קנ"ה ע"א): ותניא בתוספתא בפ"ז שרשי קלסי כרוב משיבשו אסורין בהנייהו כו', והכי פירושו כיון דיבשו דאינן היין מן הקרקע, אעפ"י שהקלח עב וגס וחי, כלה מן השדה מיקרי, ואסורין בהנייה. וקולסי כרוב הם בדי כרוב, עיין בפיה"ג עוקצין פ"א עמ' 139 ובהערות שם ובערוך ערך נפס. ולעיל פ"ה שו' 34 שנינו: ר' שמעון או' אף קלחין של בית השלחין שיבשו אסורין בהנאה. ולעיל בסמוך שם אמרו שכל הראוי למאכל בהמה אין מסיקין בהן (עיין מש"ש), ומכאן הלשון "אסורין בהנאה" 30 אלא ששם דייק ר' שמעון ולא הזכיר קלחין של כרוב, שהרי לדעתו כרוב בית השלחין אסור משום ספחים, מפני שאין כיוצא בו בירקות שדה (ירושלמי פ"ט ה"א, ל"ח ע"ד), וממילא אסורים בהנאה, וכוונתו שם לקלחי בית השלחים של ירקות אחרים. אף לפנינו. אבל עיקר הכוונה היא שאין אוכלין עליו את מינו, והדברים דבוקים לרישא, וכפירושנו לעיל. ועיין להלן בסמוך.

55. אע"פ שיבשו אוכלין עליהן. בפי' המיוחס להר"ש תו"כ (בהר פרק ג' ה"ה, ק"ג ע"ד): ר' שמעון אומר כל הירק אחד לביעור (וכ"ה במשנתנו פ"ט מ"ה) וכו', אוכל כל הירק מן הבית עד שיכלה האחרון שבשדה. ובתוספתא ר' שמעון אומר שרשי קלחי כרוב אע"פ שיבשו אוכלין עליהן. וכן פירש גם ברש"ס הנ"ל. ולדעת ר' שמעון אפילו יבשו הקולסין (אבל לא לגמרי, עיין להלן) אוכלין עליהן כל מיני ירקות לחים אחרים, שהרי לדעתו כל הירק אחד לביעור. 31 ונראה שלר"ש אוכלים אף על ספחי איסור, שהרי סוף סוף לא כלו לחיה מן השדה. ועיין מ"ש לעיל שו' 54.

55-56. כיוצא בו מגביב ויביש צריך וכו'. וכן בד: ויבש, אבל בכי"ע בט"ס: דבש, וצ"ל: יבש, (ביבש). ופירושו שאם יבשו כל כך שבירק אחר כיוצא בו הוא כבר מגבב (מקושש) ביבש, 32 כלומר, לאכילת בהמה, כפירוש הרש"ס למשנתנו שהבאנו להלן. הרי דינו ככלה השדה, וצריך לבער את הירק הלח, מפני שאין אוכלין מן הלח על היבש, אפילו לר' שמעון, 33 במשנתנו פ"ט מ"ו: והמגבב ביבש עד שתרד רביעה שניה. ושם מדברים באכילת יבש על היבש. אבל אין אוכלין את הלח שהוא ראוי למאכל אדם על היבש שהוא מאכל בהמה אף לר"ש הסובר שכל ירק אחד לבעור. מפני שהיבש אינו נקרא ירק. ועיין מ"ש להלן מעשרות פ"א שו' 3.