תוספתא כפשוטה על שביעית ה:ד
Tosefta Kifshutah on Sheviis 5:4 (Tosefta Kifshutah on Sheviit 5:4) · תוספתא כפשוטה על שביעית · free full Hebrew text
Open in the reader →9. ר' מאיר או' דמיהן מתבערין וכו'. זו היא פיסקא ממשנתנו פ"ז מ"ב. ואמרו שם חכמים שכל המינים שמתקיימים בארץ אין להם ולדמיהם ביעור. ור' מאיר חולק שם וסובר שדמיהם מתבערים עד ר"ה (כלומר של שמינית). וכן הגירסא ("ר' מאיר") בכל נוסחאות המשנה שבדקתי, וכן היתה הגירסא בתוספתא כאן אף לפני הריבמ"ץ, הר"ש והרא"ש פ"ז מ"ב. וכן היתה הגירסא בברייתא זו גם בירושלמי פ"ז רה"ג, ל"ז ע"ב. אבל בכי"ע כאן גורס: ר' יהודה אומ' וכו'. ובהשגות הראב"ד (פ"ז מה' שמיטה סהי"ג): א"א זו דברי ר' יהודה (כ"ה בכל הדפוסים הישנים) בדמים וכו', ומה שכתב לא כר' יהודה ולא כחכמים. ובמהרי"ק שם העתיק: זו דברי ר"מ וכו', לא כר' יהודה ולא כחכמים. וכתב: ונראה שצ"ל לא כר"מ ולא כחכמים. ברם נראה שהראב"ד כיון לתוספתא כאן, וגרס כגי' כי"ע, עיין להלן. ועיין מ"ש לעיל עמ' 436 הע' 66; להלן כלאים פ"ג שו' 52–53 ד"ה וברור. ועיין מ"ש בתס"ר ח"ב עמ' 69 (לשו' 5).
10. אמ' להם מחמיר אני בדמיהן וכו'. ריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש וירושלמי הנ"ל. ופירש הר"ש שבדמים חיישינן יותר, שמא יעשה בהם סחורה, אם לא יחייבו אותו לבער. ובהשגות הנ"ל (פ"ז מה' שמיטה רהי"ד): ויש מן המתקיים בארץ שנחלקו עליו ר' יהודה וחכמים, שר' יהודה (כ"ה בכל הדפוסים הישנים. אבל במהרי"ק שם העתיק: ר"מ וחכמים שר"מ אומר וכו') אומר יש לדמיהם ביעור בסוף שנה, שמחמירין בדמיהן יותר מהן. והטעם מפני שפעמים שאינם מתקיימין, והולכין בדמים לחומרא. והרש"ס בפי' למשנה (ק"ז ע"א) כתב: "דמצי ליקח מדמיהם מילתא דכלה, הוו להו כדין דבר שאין מתקיים". כלומר, הדמים מתנתקים מן המין שמכר, ואינם קשורים לו, וחלה עליהם קדושת שביעית סתם. ועיין מ"ש להלן שו' 41.
10-11. שמן של שביעית מדליקין וכו'. כמפורש במשנתנו פ"ח סמ"ב ולהלן פ"ו הי"ד. ובתו"כ (פ"א ה"י, ק"ו ע"ג) יליף לה מקרא. ובריבמ"ץ ור"ש גורסים כאן: שהשמן וכו', וכ"ה בירושלמי. והכל הוא מדברי ר"מ, ומביא מכאן ראיה לדבריו.
11. מכרו ולקח בו אחר וכו'. וכ"ה להלן פ"ו שו' 26. והטעם הוא, מפני שהדמים נתנתקו מן השמן שמכר וחלה עליהם קדושת שביעית סתם, וממילא אין קונים בהם דברים להדלקה. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' שמיטה ה"ח. ועיין גם להלן הי"ט. ובזה אף החכמים מודים, 9 שהרי אין משיבין לאדם מדבר שאינו מורה בו, עיין מ"ש בתס"ר ח"ב, עמ' 158. אלא שהם סוברים שאין הנדון דומה לראיה, מפני שבעור הוא דין מיוחד, ואם מכר דבר שאין לו בעור אין חיוב הבעור חל על דמיו.