תוספתא כפשוטה על שביעית ה:יט

39-40. תנור שהסיקו בתבן ובקש וכו'. כפו"פ פמ"ז עמ' תרמ"ג, וכן פסק הר"מ בספ"ה מה' שמיטה, וכ"ה בסמ"ג הנ"ל. וכבר תמהו על הר"מ במהרי"ק ועוד, ושאלו מאי שנא ממשנת שביעית ספ"ח: מרחץ שהוסקה בתבן או בקש של שביעית מותר לרחוץ בה וכו'. וברש"ס (קל"ט ע"א) כתב: ונ"ל דהרב ז"ל מפרש דהתוספתא בהסיקוהו ישראל קאמר, ומתניתין בהסיקוה גוים, והוי דומיא דאין נותנין את התבן לתוך הכר ואם נתנוהו אחרים (לעיל בסמוך) דהיינו גוים הרי הוא בטל. ועיי"ש צ"ז ע"ב, קל"ח ע"ב. ברם בירושלמי שם (ספ"ח, ל"ח סע"ב) מפורש: הדא דתימא באילין דומסייא, ברם באילין פריבטה אסור. ולפ"ז מבורר שלא התירה המשנה אלא במרחץ צבורי, שהגויים מסיקים בשביל עצמם ובשביל גוים אחרים, אבל במרחצאות של יחידים אסור, מפני שחוששים שמא יפסיד תבן של שביעית בשביל ישראל. ולפיכך אסרו לאדם חשוב לרחוץ אפילו בדימוסייא שמא יפסיד בשבילו במיוחד מפני חשיבותו. וכן יוצא מהמשך הירושלמי שלא הכל מן הגוים לאסור על ישראל מים של רבים (גם בע"ז). ועיין בפאת השלחן סכ"ה סק"ו. וברדב"ז על הר"מ הנ"ל תירץ שאצל מרחץ אדם נהנה מהחמימות של העצים עצמם, והוי ליה כמלוגמא, והרי מותר לעשות מלוגמא ממאכל בהמה (משנתנו רפ"ח), אבל בתנור שהסיקוהו אינו נהנה מן העצים עצמם. ועיין בח"ד.

40. מוכרין אוכלי אדן ואוכלי בהמה וכו'. וכן בירושלמי (פ"ז ה"ג, ל"ז ע"ב): והתנינן מוכרין אוכלי אדם וכו'. וכן פסק הר"מ בפ"ה מה' שמיטה הי"ב.

41. אוכלי בהמה ליקח מהן אוכלי בהמה וכו'. וכן בירושלמי הנ"ל: אבל לא אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה. 61 כ"ה בר"ש פ"ז סמ"ב ובנוסח הרש"ס (קי"א ע"ב). ולפנינו בטעות: אבל לא אוכלי בהמה אוכלי בהמה ליקח בהן וכו'. והטעם הוא שע"י המכירה כבר ניתקה מן הכסף הקדושה הראשונה, וחלה עליו קדושת שביעית סתם, ואין קונין בכסף שביעית אוכלי בהמה. עיין מ"ש לעיל סוף שו' 10.