תוספתא כפשוטה על שביעית ה:טז

35-36. חציר וירקות שדה שליקטן להטין בהן אין רשיי וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: שליקטן להטיל בהן רשאי להטיל בהן. וכצ"ל לפנינו: רשיי וכו'. ובירושלמי (פ"ז ה"ב, ל"ז ע"ב): אין לך מיוחד לבהמה אלא חציר בלבד. ושלקטו 51 כ"ה בכי"ר. ולפנינו: ושלקחו. לחטן בו מותר לחטן בו. ותני כן 52 כ"ה בכי"ר ובנוסח הרש"ס. חציר וכל שאר ירקות 53 כנראה שצ"ל: ירקות [שדה], כמו בתוספתא. שלקטן (כ"ה בכי"ר) לחטן בהן מותר לחטן בהן. חישב עליהם לאכל אדם 54 וכ"ה אף בכי"ר. אבל בנוסח הרש"ס: למאכל בהמה. אסור לחטן בהן. תני בר קפרא מותר לחטן בהן, ואסור ללות 55 כ"ה בכי"ר. ולפנינו וכן בנוסח הרש"ס: ללוות. מהן. כלומר, מותר לטנן וללחלח בהן חטים (עיין מכשירין פ"ג מ"ה), אבל אסור לסחוט אותן כדי שילותתו החטים, עיין בירושלמי פסחים (פ"ג סה"א, ל' רע"א) ומ"ש בהירושלמי כפשוטו עמ' 416. ועיין מ"ש להלן בהערה 56.

36. למאכל בהמה רשיי להטין בהן. וכ"ה בד. אבל בכי"ע לנכון: אין רשאי להטין בהן. וכן מפורש בירושלמי הנ"ל בנוסח הרש"ס. 56 ושמא אין צורך לתקן את הגירסא בכי"ו ובד, והפירוש הוא שאסור ללקוט חציר וירקות שדה להטן בהם, ואם לקטם לכך נותנים עליו חומרי מאכל אדם ואסור להטן בהם. אבל אם לקטם למאכל בהמה מותר להטן בהם, וכשיטת בר קפרא בירושלמי הנ"ל (לפי גירסת הרש"ס ברישא, עיין הערה 54), והטעם הוא מפני שאף אחר הטינון הם ראויים למאכל בהמה ואינו מפסידם בכך.