תוספתא כפשוטה על שביעית ה:א

1. מבערן במקומן דברי ר'. וכ"ה בד ובכי"ע ובריבמ"ץ פ"ו מ"ה, ובר"ש שם (אלא שהגירסא שם צריכה תיקון ע"פ פי' הרא"ש בפי שנים). וכן גרס כאן "דברי רבי", גם בכפו"פ פמ"ח עמ' תר"ס, וכ"ה בירושלמי כאן ספ"ו (בנוסח הרש"ס). אבל בד"ו: דברי ר"ש, וכן בכי"ר שם: דברי ר' שמעון. ובבבלי פסחים (נ"ב ב'): מתבערין בכל מקום שהן (ולא נזכר שם "רבי"). ופירש"י: מתבערין. כשתגיע עונת הביעור שכלו לחיה. בכל מקום שהן. ולא מטרחינן ליה להחזירן לארץ. ובירושלמי הנ"ל אמרו: ובלבד שלא יעבירם ממקום למקום. וא"כ במקומן הוא בדווקא. וכן פסק הר"מ בפ"ז מה' שמיטה הי"ב. והדברים מתבארים מתוך הספרא (בהר פ"א ה"ט, ק"ו ע"ג): "מה שבארצך אוכלים, לא מה שהוציא עקילס לעבדיו לפונטוס". ומכאן שהפירות אסורות באכילה בחו"ל. ולפיכך פירש הראב"ד שם: "ועוד אני אומר כי אעפ"י שהן אסורין באכילה אינם מתבערים עד שיגיע זמן הביעור, ואם רצה להחזירם לא"י ולאכלן רשאי. אבל אם הגיעם שם בזמן הביעור בהא פליגי תנאי וכו', וזה הביעור או שריפה או קבורה הוא". כלומר, מכיון שהם אסורים באכילה בחו"ל, הרי אין שם ביעור אלא שריפה או קבורה, ולא כביעורן בא"י (עיין בהשגות פ"ז מה' שמיטה ה"ג). ולפיכך אסור להעבירם ממקום למקום, שלא יבוא ליהנות מהם, או מפני חשד סחורה. 1 ועיין בתוספ' פסחים נ"ב ב' ד"ה ר"ס. ועיין בתוספ' שם ד"ה מתבערין. אבל מדברי רש"י שם מוכח שפירש דין בעור בא"י ולא בחו"ל, ולפיכך השיגו מה שהשיגו.

2. ר' שמעון בן אלעזר או' וכו'. והסיקו בירושלמי ובבבלי הנ"ל שאין הלכה כמותו.