תוספתא כפשוטה על שביעית ד:יז

53-54. רבי ובית דינו התירו ליקח ירק וכו'. במשנתנו (פ"ו מ"ד): עשה הבכיר הותר האפל. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. ומשמע קצת מהמשך לשון המשנה שהטעם הוא שרבי סמך על הבכיר. וכן כתב בשנות אליהו, והביא ראיה מן הירושלמי פאה (פ"ז ה"ד, כ' ע"ב; ב"ב פ"ט ה"ז, י"ז ע"א): אייתון קומוי (כלומר, לפני רבי) תרין פוגלין (צנונות) מבין ריש שתא לצומא רבה, והוה אפוקי שמיטתא וכו'. א"ל בפוקי ריש שתא איזדרעון. באותה שעה התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. וכן הביא גם הרש"ס למשנתנו (ק"ג ע"ב). ברם בירושלמי כאן (פ"ו ה"ד הנ"ל): אע"פ כן (כלומר, אעפ"י שהתירו להביא ירק מחו"ל) היה אסור ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד, בר מן קפלוטא וכו'. ומשמע מהמשך העניין שטעם ההיתר הוא מפני שאנו סומכים שהובאו מחו"ל. וכן משמע מרהיטות הסדר בתוספתא כאן. וכן פירשו הריבמ"ץ והר"ש למשנתנו, ע"פ הירושלמי כאן. ועיין ר"מ פ"ד מה' שמיטה ה"ז ובמהרי"ק שם. ושמא "מיד" במשנתנו לאו דווקא, וצריך לחכות שנים שלשה ימים. עד שישתרש הירק ויוציא (עיין בשנות אליהו שם), וכמעשה עם הפוגלין הנ"ל (ולפיכך לא התיר בתחילה את הקפלוט, מפני שאינו מתבשל מהר, עיין בירושלמי כאן פ"ו שהעתקנו לעיל), וסמך על הבכיר הבלתי מצוי, ולעזו עליו, כמפורש בירושלמי דמאי (פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג). ואה"כ התיר יחד עם בית דינו (כמפורש לפנינו כאן) במוצאי שביעית מיד ממש, מפני שסומכין על ירקות חו"ל, ולפיכך חזר והתיר אף קפלוט. 78 שהיו מביאים אותו מחו"ל, עיין ירוש' דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ג, ולהלן שם קרוב לסה"א, כ"ב ע"ד. והירושלמי כאן הסמיך את הברייתא שלפנינו למעשה היתר הקפלוט, מפני שסומכין על חו"ל.