תוספתא כפשוטה על שביעית ד:טז

48-49. אין כובשין ואין מייבשין וכו'. כפו"פ פמ"ז עמ' תרנ"ג, ד"ר תי"ט ע"א. ומדברים כאן בפירות שדרכן לאכול חיים, ואין משנין אותן מברייתן. וכן מפורש להלן סוף פ"ו: תאנים של שביעית אין עושין אותן וכו'. וכן בתו"כ בהר ספ"א, ק"ו ע"ג: ושאר כל פירות האילן אין את רשאי לכבוש מהם ולשלוק מהם וכו'. ועיין מ"ש לעיל פ"ג שו' 49. אבל כל אלה שדרכם לכבוש מותר, עיין במשנתנו ספ"ז ועוד.

49. ואין מביאין יבשת וכבשת וכו'. וכ"ה בכי"ע. וכן בכפו"פ הנ"ל: ואין מביאין יבשות וכבושות וכו'. ובד נשמטו המלים "ואין מביאין" בטעות. והטעם הוא שאף בפירות האילן שמותרים להביא מחו"ל (שהרי אף בא"י הם מצויים ומותרין), מ"מ אסור להביא פירות יבשים וכבושים, כדי שלא יחשדוהו שכבש פירות שביעית של א"י. ועיין להלן.

49-50. רבותינו התירו שיהו כובשין ומיבשין ומביאין יבשת וכו'. כל בבא זו חסרה בד. אבל גם בכפו"פ הנ"ל: רבותינו התקינו שיהו כובשין וכו'. ובכי"ע: רבותינו התירו שיהו מביאין יבשת וכובשת מחוצה לארץ וכובשין ומייבשין. ולשתי הגירסאות ברור שרבותינו התירו לכבוש ולייבש אף בא"י, כדי שלא יתקלקלו הפירות, והתקינו כן מפני כובד המסים והרעבון. ברם גי' כי"ע נראית יותר, והיינו שמתחילה התירו להביא יבשת וכבשת מחו"ל, ושוב התירו לייבש בא"י עצמה. ועיין מ"ש להלן שו' 60–61. ולפי הגירסא שלנו פירושו שהתירו לייבש אף בא"י. וממילא הותרה אף הבאתם מחו"ל, שהרי אין כאן חשד יותר.

51. אין מביאין ירקות מחוצה לארץ. בבבלי (נדרים נ"ג ב'; סנהדרין י"ב א') בארו שמחמת גוש ארץ העמים אתינן עלה, כלומר, שחששו שמא יביא את הירקות בגושיהם ויטמאו במגע ובמשא (עיין בתוספ' שם ד"ה חוששין). ולפ"ז משמע שאפילו בשאר שני שבוע הדין כן. אבל בירושלמי כאן (פ"ו ה"ד, ל"ז רע"א): בראשונה היה הירק אסור בספרי א"י, התקינו שיהא הירק מותר בספרי ארץ ישראל (עיין להלן שו' 62 ומש"ש). אף על פי כן היה אסור להביא ירק מחוץ לארץ לארץ. ולפ"ז ברור שבא"י פירשו שהאיסור היה מחמת חשד שלא יחשדוהו שהוא סוחר בפירות שביעית, שהרי מחו"ל לא היו מביאים אלא משואות גדולים. 75 עיין בירושלמי דמאי פ"ב ה"א, כ"ב ע"ד, ונדרים פ"ה ה"ה, מ"א ע"א. ועיין בדמאי שם בעניין ההבדל בין אשפלתא ובין טעונייא. ובשביעית אנן קיימין שם, כפי שמוכח מן הברייתות שהביאו לעיל שם. וכן מסיק שם בסוף ההלכה: קל הקילו בשביעית. ולפיכך אמרו שם: אין מקום בא"י עושה מסוי של צימוקים, כלומר בשביעית. ואשר למחלוקת שם, אם הולכים אחר מקומו או אחר מעמדו, עיין בירושלמי שביעית ספ"ט, ל"ט ע"א. ולפיכך לא התירו בראשונה אלא ספרי א"י, מפני ששם היו פירות חו"ל מצויים (עיין בריבמ"ץ פ"ו סמ"ד. ושמא הטעם הוא מפני דהוי ליה כניכרין, עיין מ"ש להלן שו' 55–56), ואין כאן חשד. אבל מחמת חשש גושים, אין הבדל בין ספרי א"י ובין תוכה של א"י. ובפירוש אמרו בירושלמי (ערלה פ"א ה"ב, ס"א ע"א): "ר' יאשיה מייתי נטיעות מחוץ לארץ בגושיהן ונציב לון בארץ", ולא חשש כלל לגושים של חו"ל. ואעפ"י שר' יאשיה היה אחרי רבותינו, מ"מ אין ראיה שהתירו גושי נטיעות, ובכל שני שבוע. ועיין ר"ש פ"ו מ"ד ומאירי שקלים עמ' 55, ובהע' א' שם.

רבותינו התירו שיהו מביאין וכו'. וכ"ה בד, בכי"ע, בכפו"פ הנ"ל, ובפי' תלמידו של ר"ש בר שניאור לשקלים פ"א, עמ' 8, ובבבלי סנהדרין י"ב א'. ובירושלמי כאן (פ"ו ה"ד הנ"ל): התקינו שהיא מותר להביא וכו'. אבל בשאר מקומות בירושלמי: 76 להלן שביעית שם סה"ד, ל"ז ע"א; שם פ"ז ה"ב, ל"ז ע"ב; פאה פ"ה ה"א, י"ח ע"ד; שקלים פ"א ה"ב, מ"ו ע"א; נדרים פ"ו הי"ג, ל"ט ע"ד (ג' פעמים באותה הלכה); סנהדרין פ"א ה"ב, י"ה ע"ד. ועיין גם בירושלמי תרומות ספ"ו, מ"ד ע"ב. אמנם בבבלי נדרים נ"ג ב': ר' חנניה בן גמליאל אומר מביאין וכו', אין כאן אלא מסורת בשם רבותינו (או רבי), עיין נדרים נ"ג סע"א, ובירושלמי שם הנ"ל. הדא דתימר עד שלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ וכו'. ולפי מסורת זו אף לפנינו רבותינו הם רבי ובית דינו. 77 עיין ירושלמי שבת פ"א ה"ד, ג' ע"ד; גיטין פ"ז ה"ג, מ"ח ע"ד; ע"ז פ"ב ה"ט, מ"א ע"ד; נדה פ"ג ה"ד, נ' ע"ד. ומ"ש בירושלמי פאה ובמקבילות (עיין לעיל הערה 76): של בית רבן גמליאל עברוה במוצאי שביעית מיד, הכוונה היא לרבן גמליאל ברבי. עיין בבלי סנהדרין י"ב א' ובדק"ס שם. ועיין להלן פ"ו שו' 56 ומש"ש. ומכאן שרבי התיר מתחילה להביא ירק מחו"ל, ואח"כ התיר ירק בא"י במוצאי שביעית מיד. עיין מ"ש להלן.

52. כשם שמביאין ירקות וכו'. וכ"ה בכפו"פ הנ"ל. ופירושו שהתירו להביא אף תבואה וקטניות מחו"ל, אעפ"י שאפשר להכין אותם מערב שביעית. מה שאין כן בירקות לחים שהם מתקלקלים, ואי אפשר לשמור אותם מערב שביעית לשביעית, אבל בפירות האילן לא אסרו מעולם, שהרי הם מצויים ומותרים אף בא"י, ואין כאן חשד, וכמו שכתבנו לעיל. ובבא זו חסרה בירושלמי.