תוספתא כפשוטה על שקלים א:ה

11. אין מציינין לא על הסלע ולא על הגדר. וכ"ה בכי"ל: ובד: ולא על הגדיר (=הגדר). ובכי"ע: לא את הסלע ולא את הגדר. וכנראה שהטעם הוא שתחת שניהם אין חשש של מתים, עיין במשנת אהלות (פט"ז מ"ד). ובתוספתא שם פט"ז ה"ד: אין צריך לבדוק את מקום הגדר, שכן דרך הבונה להיות בודק עד שמגיע לסלע וכו'. ויש לחשוש שלא ישגיחו על הציון, מפני שחזקת מקומות הללו בטהרה.

אלא על אבן קבועה. וכ"ה בד ובכי"ל. ובכי"ע חסרה המלה "קבועה". ובירושלמי כאן פ"א ה"א, מ"ו ע"א, מע"ש פ"ה ה"א, נ"ה ע"ד, מו"ק פ"א ה"ב, פ' ע"ג, סוטה פ"ט ה"א, כ"ג ע"ג: ובנה . מיכן שמציינין על גבי אבן קבועה. אם אומר את על גבי אבן תלושה, אף היא הולכת ומטמא במקום אחר.

11-12. אין מניחין את הציון במקום הטומאה אלא במקום טהרה וכו'. ירושלמי הנ"ל, בבלי מו"ק ה' ב'. ופירשו שם: שלא להפסיד את הטהרות, כלומר, שמא לא ירגיש עד שיבוא לציון עצמו, וכבר נטמאו הטהרות שבידו. ובפי' הרש"ס, ה' ע"ד, מעתיק את כל הברייתא בשם התוספתא.

12. סמך לטומאה. בד: סמוך וכו'. ובכי"ע ובכי"ל: הסמוך, ועיין מ"ש לעיל, שו' 2, ד"ה סמך.

12-13. והמאהיל עליו טמא. וכ"ה ("טמא") גם בד, כי"ע וכי"ל. אבל בפי' הרש"ס הנ"ל: טהור. ובהכרח שנסתרסה הגירסא לפנינו מסיפא לרישא, כפי שמוכח מתוכו, וכן הגיהו המפרשים: טהור. והכוונה, לציון שנעשה על גבי הקרקע, ולא על גבי האבן.

13-14. אע"פ שאין מקיימין כן המאהיל עליה טהור. כ"ה ("טהור") בכל הנוסחאות. אבל ברש"ס הנ"ל: טמא. וכ"ה בירושלמי בכל המקומות הנ"ל. ובבבלי מו"ק ו' א': מצא אבן מצויינת תחתיה טמא. ועיין במיוחס לרש"י שם ובפירוש הר"ש בן היתום, עמ' 18. וכבר העירו במאירי ובתוספות הרא"ש שם על הירושלמי הנ"ל שאמרו שם: אני אומר מת קמצוץ היה נתון תחתיה. ועיין עה"ש ערך קמצוץ.

14. מצא שתים המאהיל ביניהן טמא וכו'. ירושלמי הנ"ל, ועיין בבלי הנ"ל.

14-15. אין מציינין לא על בשר המת וכו'. בירושלמי הנ"ל: תני אין מציינין על הבשר, שמא נתאכל הבשר וכו', מוטב שיתקלקלו בו לשעה, ואל יתקלקלו בו לעולם. אבל בבבלי מו"ק ה' ב': תנו רבנן אין מציינין לא על כזית מן המת וכו'. והעמידוה שם בכזית מצומצם דווקא, דסוף סוף מיחסר חסר. וכן פסק הר"מ בפ"ח מה' טומאת מת ה"ט. ועיין בפי' ר' משולם לשקלים, עמ' 7, שהעיר על כך. ומן הירושלמי מוכח שאסור לציין, כדי שלא לקלקל את הטהרות, וכן הביא בשיטה למו"ק שם בשם "אית דמפרשי", אבל הכריע שם כשיטת התוספות שם ד"ה אין.

15. ולא על עצמות המת שאין מטמאין באהל. בבבלי הנ"ל: ולא על עצם כשעורה, ולא על דבר שאינו מטמא באהל. ועיי"ש בתוספות ד"ה עצם וד"ה שאינו. ובכי"ע: ולא על עצם (אצל צוק' בטעות: עצים) מן המת, שאין מטמאין וכו'. עיין מ"ש להלן בסמוך.

15-16. אין מציינין אלא על השדרה ועל הגלגלת שמטמאין באהל. כ"ה בד. וכע"ז בכי"ע ובכי"ל. ועיין גם בבבלי הנ"ל. ובירושלמי הנ"ל: ובנה אצלו ציון. מיכן שמציינין על העצמות. אדם. מיכן שמציינין על השזרה ועל הגולגולת. ובפירוש תלמיד רשב"ש לשקלים, עמ' 6: שמציינין על העצמות. ומסיק קרא לפרושי על איזה עצם מציינין. אדם. על השדרה ועל הגולגולת, דהיינו עיקרו של אדם, ומטמאה באהל, וה"ה על רוב בניינו [או רוב מניינו], ומיתרצא ההיא דתניא בתוספתא אין מציינין על העצם שאין מטמא באהל (כלומר, על כל עצם שאין מטמא באהל), והכי מייתינן הברייתא בתוספתא דידן, ובגמ' דילן בפ' משקין. וכנראה, שפירש שם "ולא על דבר שאינו מטמא באהל", כלומר, כל עצם שאינה לא שדרה ולא גולגלת, ולא רוב בניין או מניין המת. ועיין בשיטה למו"ק, סוף עמ' ל"ד, ובריטב"א שם. ובכי"ו גורס: אין מציינין לא על השדרה ולא על הגלגלת שמטמאין באהל. וגירסא זו בוודאי משובשת, ובדרך רחוקה אפשר שצ"ל שמה: ולא על הגלגלת [שחסרו אלא על השדרה והגלגלת שלא חסרו] שמטמאין באהל, 6 קשה לשער שהברייתא סוברת שאין מטמאין באהל אלא שתיהן יחד, עיין בבלי נזיר נ"ב א', וצריך להשלים: [אלא על השדרה והגלגלת]. אלא והואיל ואין לקיים את הגירסא כמו שהיא, בחרתי בגירסא של שלשה נוסחאות המקויימת ע"י הירושלמי והבבלי.