תוספתא כפשוטה על שקלים א:ג

7. בחמשה עשר בו שלוחי בית דין יוצאין ומפקירין את הכלאים. בכי"ל: ומבקירין, ככתיב הירושלמי. ובמשנתנו פ"א מ"א: באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, ובחמשה עשר בו וכו' ויוצאין אף על הכלאים. אמר ר' יהודה בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן, משרבו עוברי עבירה היו משליכין לדרכים, התקינו שיהו מבקירין את כל השדה. ועיין בירושלמי שם רה"ב, מ"ו ע"א, 4 בירושלמי שלפנינו הגירסא היא: בראשונה היו עוקרין ומשליכין לפניהן, והיו שמיחין שתי שמחות, אחת שהיו מנכשין שדותיהן, ואחת שהיו נהנין מן הכלאים. ואין הכוונה שיש כאן איסור ליהנות מן הכלאים, שהרי כלאי זרעים מותרים אף באכילה. והפירוש הוא שמלכתחילה סמכו על שלוחי ב"ד שינכשו את שדותיהם, ולא טרחו לעשות כן בעצמם. ולא די להם בזה שנפטרו מן הניכוש, שהטורח בו שוה יותר מן העשבים שנעקרו, אלא שאחרים ניכשו על ידיהם, והם נהנו מן העשבים, וכלשון הבבלי במו"ק שם: ואחת שמשליכין לפני בהמתן. ובירושלמי כי"ל: ואחת שהיו נהנין מן הגזל , ונמחק "הגזל", והוגה "הכלאים". וכגירסת כי"ל כ"ה בירושלמי שבעין יעקב, בס' והזהיר ח"א, עמ' 204, ובנוסח הירושלמי שעל יד פירוש ר' משולם, עמ' 7 (אלא ששם נשמטה בטעות המלה "נהנין"). ואף שם הכוונה שנהנין מגזל הרבים, שסומכין מתחילה על שלוחי ב"ד שינכשו את שדותיהן, וישאירו להם את העשבים. ובבלי מו"ק ו' ב'. ועיין בפירוש הרא"ש שקלים, סוף עמ' ח', שכתב: מפ' בתוס' והיו בעלי בתים וכו', וכוונתו לברייתא שבירושלמי ושבבבלי הנ"ל, עיין מ"ש במחברתי תשלום תוספתא, עמ' 6 ואילך. ומן הגירסא שלפנינו מוכח שהברייתא שלנו נשנית אחרי שרבו עוברי עבירה, שהיו עוקרים את הכלאים ומשליכין לדרכים, ועדיין לא הפקירו את כל השדה. ובפירוש תלמיד רשב"ש לשקלים, עמ' 8: ותניא בתוספתא בט"ו בו שלוחי ב"ד יוצאין ומעקירין הכלאים וכו'. ואפילו אם נניח שאין כאן שיבוש הכוונה כלפנינו, שהיו עוקרין את הכלאים ומשליכין בדרכים, שהרי מסיים שהפקר בית דין הפקר, ובראשונה הרי היו עוקרין ומשליכין לפניהן, כלומר מניחין את העקור בשדותיהן, ואין מוציאין אותו מרשות בעל הבית.

7-8. שהפקר בית דין הפקר ופטור מן המעשרות. כלומר, אפילו אם זכה בעל הבית בעצמו בעקור שהושלך לדרכים פטור מן המעשרות, כזוכה מן ההפקר. ועיין בירושלמי כאן פ"א ה"ב, מ"ו ע"א, ופיאה פ"ה ה"א, י"ח ע"ד, ובבלי יבמות פ"ט ב', גיטין ל"ו ב' שלמדו כן מן הכתובים. ועיין בציון ירושלים בירושלמי כאן ובראשונים ובאחרונים שציין מהרז"ו לייטער בספרו מתורתן של ראשונים בגיטין שם.

8-9. מצא כלאים בכרם מותר משום גזל ופטור מן המעשרו'. כ"ה בכל הנוסחאות ובפירוש לשקלים הנ"ל, ובכי"ו נשמט ע"י הדומות. וכתב המפרש הנ"ל: ויש לתמוה הא אסור בהנאה מן התורה, ובשריפה הוא וכו', והכא תניא מותר משום גזל. ברם כבר שנינו לעיל כלאים רפ"ה: כלאי הכרם מותרים משום גזל, ופירשנו לעיל ח"ב, עמ' 646 (ע"פ הח"ד כאן), שהכוונה אם ראה אדם כלאים בכרם של חבירו מותר לו לעקרם, ואפילו אם עלו מאליהם, ועדיין לא נאסרו, מפני שאנן סהדי שניחא ליה לבעל הכרם בכך, 5 ועיין בקונטרס מהגרי"ח דייכעש שבסוף שו"ת הריב"ש ווילנא תרל"ט שהאריך בעניין איסורי הנאה אם הם שלו, ומ"ש הגר"מ סאוויצקי בספרו מראה אש ח"א, ל"ד ע"א ואילך. ברם בנידן דידן הכלאים הם הפקר, משום שהם אוסרים את שאר הכרם כשיוסיף מאתים, ואנן סהדי שלא ניחא ליה בהו. כדי שלא יאסר כרמו. וכן מפורש בירושלמי כלאים פ"ב ה"ה, כ"ז ע"ד, עיי"ש. ועיין מ"ש בח"ב הנ"ל, סוף עמ' 629. וכנראה שהתוספתא פוטרת מן המעשרות, אפילו אם עקרן בעל הבית עצמו, מפני שכלאים בכרם הם הפקר, וסופן ליאסר בהנאה אם לא יעקרו.

9. בשדה אסור משום גזל, וחייב במעשרות. כלומר, אם ראה אדם כלאי זרעים בשדה חבירו עליו להודיע לבעל הבית, כדי שיעקרם וישתמש בהם, שהרי אין סופם להאסר אפילו באכילה, עיין בירושלמי כלאים פ"ב הנ"ל. וכן היו נוהגים בראשונה שלוחי ב"ד שהיו עוקרים את הכלאים ומניחין אותן בתוך שדהו, ובעה"ב משתמש בהם (עיין בברייתא שבירושלמי כאן פ"א רה"ב, ובבלי מו"ק ו' ב'). וכן הדין אף אחרי התקנה לפני שהשמיעו ב"ד על הכלאים, ובעה"ב לא ידע בהן. ודווקא מט"ו באדר ואילך, אחרי התראת ב"ד, הפקירו את הכלאים, ואח"כ את כל השדה כולה לפי התקנה האחרונה. ואם בעל הבית עקר מתחילה את הכלאים חייבים במעשרות, שהרי אינם הפקר. ועיין רש"י פסחים ו' ב' ד"ה וחייבין, ומ"ש לעיל ח"ב, עמ' 647, שם עמ' 620.