תוספתא כפשוטה על פאה ב:טו

31. שבולת שבקמה הרי היא של בעל הבית וכו'. בכי"ע: שבולת של קמה וכו', והיא היא (של קמה=שלקמה=שבקמה, בחילוף בי"ת ולמי"ד). וכל המפרשים פירשוה כניסוח אחר לפ"ה מ"ב: שבלת שבקציר וראשה מגיע לקמה, אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעה"ב. ברם אין לשון התוספתא סובל כלל פירוש זה. יתר על כן, רוב המפרשים פירשו את המשנה בשכחה והוכיחו כן מן הירושלמי 25 ריבמ"ץ ור"ש פ"ה מ"ב; ראב"ד עדיות פ"ב מ"ד; רבינו הלל לספרי כי תצא פי' רפ"ג, פ"ג ע"ב. ומן הספרי, 26 רבינו הלל, ריבמ"ץ ור"ש הנ"ל, הרש"ס למשנה הנ"ל. וכאן מפורש: שספק לקט לקט. 27 ועיין בשנות אליהו פ"ה מ"ב שכתב לתרץ את שיטת הר"מ שפירש את משנתנו בלקט. אבל מירושלמי תרומות ספ"ו משמע שאין לקט במחובר, כפי שהעיר לנכון בצפנת פענח פ"ד מה' מתנ"ע סה"א, עיי"ש שנרחק לפרש את דעת הר"מ. ואף סדר הבבות בתוספתא אינו מתאים כאן כלל למשנתנו. ולפיכך נ"ל לפרש ע"פ סדר משנתנו (פ"ד מ"י): איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה וכו' (ולה מקבילה הברייתא הקודמת בתוספתא), אחר היד ואחר המגל לבעל הבית. והנה כשהלקט פולט מתוך המגל הוא נופל לתוך הקציר, אבל כשהוא פולט מלאחר המגל הוא נופל לתוך הקמה שעדיין לא נקצרה. ומטעם זה אמרו כאן שאם נמצאת שבולת בודדת בתוך הקמה מוכח שפלטה מלאחרי המגל והיא לבעה"ב, אבל אם נמצאת בתוך הקציר, ואינה מחוברת לקומץ התבואה שנפל מתחת המגל, הרי מוכח שהיא נשרה ופלטה מתוך המגל והיא לעניים.

32. חציה בקמה וחציה בקציר וכו'. כלומר, ויש כאן ספק שקול אם פלטה ונשרה מתוך המגל (והיא לעניים), או מלאחר המגל (והיא לבעה"ב).

נוטלה ומשליכה לאחוריו. שהרי לקט הוא בעזיבה ולא בנתינה, ולפיכך משליכה לאחוריו לתוך הקציר, כדי שיהא ברור לעניים שהיא לקט ויבזזוה. ועיין להלן סה"כ.