תוספתא כפשוטה על פאה א:יא

46. המקטף ומכניס לתוך ביתו אפי' כל שדהו וכו'. וכן בירושלמי (פ"ג ה"ג): תני לקט קצירך ולא לקט קיטוף. ר' זעירא ר' חייא בשם ר' יוחנן המקטף (כ"ה בכי"ר) שיבלין לעיסתו (כלומר, לאוכלן מיד ולא להכניסן לגורן) אפילו כל שדהו (כ"ה בכי"ר וכי"ס) פטור מן הפיאה. ר' אלעזר אמר אפילו במגל. אמר ר' יוסי והוא ששיירו וכו', שאם ביקש לאוכלן מלילות ואפילו לא שייר (והוא חולק על ר' אלעזר שאינו מחלק בזה). נמצאנו למדים לשיטת ר' יוסי שאם בקש לאוכלן מלילות אין צריך שיור אפילו אם קצר כדרכו (כפי שמוכח מן התוספתא לעיל שהביא הירושלמי שם), ואם בקש לעשותן עיסה צריך שיור, אבל לא שמענו מה דינו של קוטף ורוצה להכניס לביתו. ואעפ"י שאמרו: לקט קצירך ולא לקט קיטוף, שאני לקט שאין בו ריבוי (עיין ע"ז להלן), אבל בפיאה חייב אפילו בקיטוף. והנה מלשון ר' יוחנן בירושלמי משמע שדווקא אם מקטף שיבלין לעיסתו פטור מן הפיאה, אבל אם מקטף כל שדהו לגורן חייב בפיאה אפילו אם קיטף. וכן משמע מלשון התוספתא כאן שפרטה "ומכניס לתוך ביתו" ולא אמרה סתם: המקטף אפי' כל שדהו פטור וכו'. ולפ"ז אם כיוון לגורן אף המקטף חייב בפיאה, ועיקר הפטור כאן הוא מפני שמקטף להכניס לביתו לאוכלן מיד ולא לגורן, ואין זו קצירת קבע, והוא הדין אם קצר במגל ע"מ לאכול מיד פטור, כמו שסובר ר' אלעזר בירושלמי הנ"ל. אבל לפי זה קשה למה אמרו "המקטף" ולא אמרו הקוצר שבלין לעיסתו וכו', ואם נאמר שלא דברה התוספתא אלא בהווה, שאין קוצרים מעט שבלים אלא מקטפים אותם (עיין ירוש' מעשרות פ"ד ה"א, נ"א ע"ד, ותוספתא שם פ"ג ה"ב), הרי אין לדייק גם מן הלשון "מכניס לתוך ביתו" שהוא בדווקא, ונוכל לומר שעיקר הפטור הוא מחמת קיטוף, אלא שאין דרך בני אדם לקטף כל השדה לגורן, ולפיכך אמרה התוספתא "מכניס לתוך ביתו". והנה בתו"כ (פ' קדושים פ"א ה"ז) שנינו (לעניין פיאה): אין לי אלא קוצר, תולש מניין ת"ל לקצור. קוטף מניין, ת"ל קצירך וכו'. ולפי גירסא זו מפורש שאף קוטף חייב בפיאה. אבל גירסא זו אין לה סמך כלל בכת"י הספרא. ובכמה כת"י שם גורס במקום "קוטף": חוצד. 44 עיין מ"ש הר"א פינקלשטיין ב־BASOR (בוליטין של החברה האמריקנית למחקר המזרח) 94, אפריל, 1944, עמ' 29. ובמיוחס להר"ש מביא בשם ס"א: עוצד. וכן בירושלמי (פ"א ה"ד, ט"ז ע"ג): חוצד 45 כ"ה בכי"ל. וכן מעתיק מן הירושלמי בפי' רבינו הלל לתו"כ, עיין במאמרו של ר"א פינקלשטין הנ"ל. ובירושלמי כי"ל תוקנה החי"ת של "חוצד" לקוף, כלומר, קוצד, קוצר. מניין וכו'. ובפי' רש"ס שם מגיה בירושלמי: עוקר, ומעיד שכ"ה בתו"כ. ושוב מוסיף: "ואית דגרס עוצד מניין, דהיינו עוקר במעצד, וחדא היא". והנה בבבלי (חולין קל"ז א') גרס בברייתא (אלא שהסדר שם משונה): עוקר במקום עוצד, 46 וכן, כנראה תקנו הסופרים אף בתו"כ. עיין ספר יריאים השלם סי' קי"ט, מ"ז ע"א, ובפי' הרש"ס שהזכרנו בפנים. ועיין מאירי חולין, עמ' 509 (והעתיק בשם התו"כ את לשון הבבלי) ועוד. ואין כאן תיקון אלא פירוש נכון של המלה עוצד, כמו שפירש הרש"ס הנ"ל, וכמו שנוכיח להלן. 47 עיין על פירושים נכונים ממין זה בדוגמאות שהבאתי בסה"י לכבוד הרי"ן אפשטין (תרביץ ש"כ), עמ' 114. נמצאנו למדים שהברייתא בתו"כ ובירושלמי מנתה ג' דרכים בסילוק התבואה מן המחובר. קוצר, תולש ועוצד (עוקר). ושלש דרכים הללו נהגו למעשה בא"י. וכן שנינו במשנת ב"מ רפ"ט: מקום שנהגו לקצור יקצור, לעקור יעקור (כ"ה בכל הנוסחאות, ובמשנה שבירושלמי בטעות: לעדור יעדור). ובירושלמי שם: [מקום שנהגו] לתלוש וקצר וכו'. הרי לך שאופן קצירת התבואה תלויה במקום ובמנהג האכר, ויש שנהגו לקצור, ויש שנהגו לעקור, ויש שנהגו לתלוש. (ועיין גם במשנת אהלות פי"ח מ"ב). והנה תלישה היא בידים שאדם אוחז בכמה שבלים בידו ותולש אותם, ואם השרשים אינם חזקים נמצא עוקר את התבואה עם שרשיה, אבל מסתבר שבתלישה רגילה נשארים השרשים בארץ. ואשר לעקירת התבואה עם השרשים השתמשו בקרדום 48 עיין פאה פ"ד מ"ד ושביעית פ"ה מ"ד ועוד. ועיין אבות פ"ד מ"ה. ונזכר גם קרדום של ניכוש (כלים פכ"ט מ"ז; ירושלמי מגילה פ"א ה"ט, ע"א ע"ב ובמקבילה בנדרים) שעוקר את העשבים עם השרשים. ובארמית חצינא. 49 עיין פיה"ג לטהרות, הוצ' הרי"ן אפשטין, עמ' 30, הע' 15. ובתרגום (ישעי' מ"ד, י"ג) מתרגם מעצד: חצינא, וכן מפורש בבבלי סוף ב"ק (קי"ט ב') שקורים לחצינא מעצד, ולפ"ז ברור שאין עוצד (או חוצד, בהחלפת חי"ת ועי"ן) אלא עוקר במעצד, כפי' הרש"ס הנ"ל. ובבבלי (מו"ק י"ב ב'): רב יהודה שרא למיעקר כיתנא. ומכאן שבפשתן נהגו לא בקצירה אלא בעקירה (מפני שמכחיש את הקרקע, עיין ב"מ פ"ט מ"ט) ובעצידה, 50 עיין ירושלמי מגילה פ"ד ה"א, ע"ד ע"ד: זרע דכיתן, וזרע ליה וחצד (=ועצד) ליה. כלומר בעקירה ע"י מעצד. וכן בלוח החקלאי של גזר: ירח עצד פשת, כלומר, חודש עצידת פשתן, והיינו שבו עקרו הפשתן במעצד (עיין ירושלים של לונץ ח"ט, עמ' 242). והמפרשים ז"ל סברו שהיא תלישה היא קטיפה, אבל כבר ראינו לעיל שלפעמים נהגו לתלוש את התבואה מן השדה, ועני שאין לו כלי אומנות יכול לתלוש בידיו כמה שבלים בבת אחת, והוא לפעמים עוקר אותם ע"י זה עם השורש; ואעפ"י שלעומת קצירה במגל חשיבא תלישה ביד דבר שאינו כ"כ רגיל, מ"מ הרי יש שנהגו לתלוש את כל השדה, מה שאין כן קטיפת מלילות וראשי שבולים (עיין דברים כ"ג, כ"ו; יחזקאל י"ז, י"ד) שאדם צריך לאחז בידו האחת בקש, ובידו השניה לצמצם ולקטוף את ראש השבולת (או חלק קטן מן הקש עמה כדי להחזיק אותה, עיין תוספתא עוקצין פ"א ה"ג), ובוודאי אין אדם עושה כן כשרוצה לקצור את כל שדהו לגורן. ואין קוטפין אלא מעט שבולין כדי לאוכלן מיד, ואין קטיפה כזו נקראת קצירה כלל, לא לעניין פיאה ולא לעניין לקט. ועיין בירוש' פ"א סה"ה, ט"ז ע"ג עיי"ש היטב. ובתו"כ (קדושים פ"ב ה"ה): ולקט קצירך. ולא לקט קיטוף (והובאה בירושלמי שהעתקנו לעיל בתחילת הדבור) וכו', מכאן אמרו היה קוצר, קצר מלא ידו, תלש מלא קמצו וכו'. הרי לך שקיטוף לחוד (ופטור מלקט) ותלישה לחוד (וחייב בלקט). 51 והמפרשים פירשו את משנתנו (פ"ד מ"י) בדברים שדרכם בתלישה. אבל מסתימת לשון המשנה והתו"כ משמע שבסתם תבואה אנן קיימין. ועיין להלן. וכן בירושלמי פ"ד ה"ז, י"ח ע"ג: תני לקט קצירך. לא כל הקוצר בידו וכו'. והקוצר בידו הוא מקטף ולא תולש, שהוא לפעמים עוקר עם השורש, אבל בתולש חייב אף בלקט. וכן מפורש בתוספתא להלן (פ"ב הי"ד): אי זהו לקט זה הנושר בשעת הקציר ובשעת התלישה . ר' יוסה אומ' אין לקט אלא הנושר בשעת הקצירה בלבד וכו'. הרי לך מפורש שלת"ק יש לקט גם בתלישה, ותלישה לחוד וקטיפה לחוד. 52 להלן (מנחות פ"י הכ"ח) שנינו: ר' שמעון בן אלעזר אומר מקטפין לפני העומר. וכן בבבלי (פסחים י"א רע"א; מנחות ס"ח א'): שאני חדש מתוך שלא התרתה לו אלא ע"י קטיפה. ונראה שבעומר אין איסור אלא בקצירה דווקא, ואפילו תלישה מותרת לכתחילה לר"ש בן אלעזר ולר' יהודה. ואף שם לא דברו חכמים אלא בהוה, משום שלפני העומר לא קצרו את כל התבואה אלא מקצתה כדי לאוכלה מיד, מחמת חביבות החדש בזמנו, ולא קטפו אלא ראשי שבלים. ובזמן הקצירה הסירו אף את הקשים שנשארו אחרי הקטיפה. ברם בבבלי (חולין קל"ז א') שנינו: הא רבנן והא ר' יוסי, דתניא לקט קצירך ולא לקט קיטוף, ר' יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר. ר' יוסי היינו ת"ק, כולה ר' יוסי היא, והכי קתני שר' יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר וכו'. ולפי שיטת הבבלי מחייבים רבנן קטיפה אפילו בלקט, ור' יוסי פוטר תלישה ועקירה אפילו בפאה בדברים שאין דרכך בכך. (ועיין להלן בבבלי שם). ואין בשום אופן להשוות את הבבלי עם הירושלמי והברייתות בתו"כ (ובתוספתא), כפי שהעיר בצדק בפי' הראב"ד לתו"כ במקומו (הוצ' ווייס פ"ז ע"ד). אבל מ"מ למדנו שהבבלי משוה בפירוש פיאה ללקט, ומן הירושלמי והברייתות אין ראיה להפך, ולפ"ז מי שפוטר קיטוף מן הלקט פוטרו אף מן הפאה, וכפי שאמרנו, ועלינו לחלק בין קיטוף ובין תלישה. סוף דבר לפי כל הנ"ל נראה לכאורה שהתוספתא שלנו פוטרת את הקוטף שדהו מפאה, משום שקטיפה אינה קצירה כלל, ודינו כמקרסם בפיו את הקש, ואפילו אם קטף כל שדהו ע"מ להכניסו לגורן פטור מן הפאה מדאורייתא. ועיין שיטת הר"מ בפ"ב מה' מתנ"ע סה"ו ופ"ד ה"ב ומה שהאריך לבאר את שיטתו בפאת השלחן סי' ה' אות כ"ז.

47. וחייב במעשרות. וכן מפורש בירושלמי (מעשרות פ"ד ה"א, נ"א ע"א. ועיין בתוספתא שם פ"ג ה"ה): המקטף שיבלין לעיסתו לאוכלן מלילות ניטבלו וכו'.