תוספתא כפשוטה על מעשרות ג:טז

57. אף הקנטין. וכ"ה בד. ובקג"נ: הקוטין, ובכי"ע: הקיטין. ובפי' הרש"ס (ע"ז ע"ב): אף הקטנים. וזו היא פיסקא ממשנתנו הנ"ל, ושם הגירסא בכל הנוסחאות: 64 ד' נפולי, ד"ו, כי"מ, קויפמן, לו, פרמה ובכל כתה"י עם פיה"מ להר"מ שברקתי. אף הקוטנים. 65 במשנה שבירושלמי: הקרטנים. ובכפו"פ פל"ב ריש עמ' תשי"ד: הקוטעין, וצ"ל: הקוטנין, הקוטנים. ובריבמ"ץ: ר' יוסי אומר הקיטנין 66 לפניו חסרה המלה "אף" במשנתנו, כמו שחסרה בתוספתא כי"ו, אבל היא ישנה בכל נוסחאות המשנה. פטורין. ואין אנו יודעין מה הן. ובערוך ערך קטן (כת"י על קלף בביה"מ כאן מספר 1405): במס' מעשרות ר' יוסי או' אף הקוטנין. בתוספת מעשרות וכו', ר' יוסי אומ' אף המטה (צ"ל: הקוטין) שלמטה מהן, והיינו קוטין והיינו קוטנין (כלומר, היינו קוטין, היינו קוטנין של המשנה) וכו', היינו דעוקציהן יותר קטנים מעקוצי הקולקס וכו'. 67 בכל כתי"י תימן שבדקתי לא נזכרה כלל התוספתא ופירושה, ועיין בהוס' קהוט שם. ונו' כתה"י הנ"ל מתאימות בערך לכת"י קהוט, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן. [ועיין בפירוש קדמון לב״ב, עמ׳ קנח.]

של מטה מהן. וכ"ה בפי' הרש"ס הנ"ל. ובד, קג"נ וכי"ע: שלמטה מהן, והיא היא. ועיין הפי' שהעתקנו לעיל בשם הערוך, ור"ע לעף (הנ"ל לעיל הע' 63) משער שקיטין הן קיוטין (קיבטין), כלומר תרמיל הפרי הנ"ל שנקרא ביוונית κιβώτιον. אבל קשה לשבש את נוסחאות המשנה (וגם מה שפירש בירושלמי "כגון אילין קונייתא" אינו מחוור כלל), ואף עצם ההשערה שהת"ק, ר"מ ור"י כולם מדברים בחלקים שונים של צמח אחד אינה מתקבלת יפה, שהרי ברור הוא שאם חלק אחד פטור מפני שהוא בא מחו"ל, אף שאר חלקיו פטורים. סוף דבר הברייתא הזאת לא נתחוורה לנו.

58. לפי שאין כיוצא בהן בארץ ישראל וכו'. וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע: לפי שכיוצא בהן וכו'. אבל בסיפא אף בכי"ע: לפי שיש כיוצא בהם וכו', ובהכרח שגם בכי"ע צריך לגרוס ברישא: לפי שאין וכו'. ובפי' הרש"ס (ע"ו ע"ב): בתוספתא, ומייתי לה במס' דמאי בפ"ב, כגון אלו צרכו חכמים ליתן בהן סימן לפי שאין כיוצא בהן בארץ ישראל, וה"פ לפי שיש שומים ובצלים וכו'. והנה העתיק הרב את התוספתא כגירסתנו ("שאין") ופירש ע"פ הגירסא "שיש כיוצא בהן" וכו'. 68 וכנראה שיש שם השמטה בפיסקא מן התוספתא, והרש"ס העתיק ע"פ נוסח הירושלמי דמאי רפ"ב. והנה כל המפרשים הפכו את הגירסא בתוספתא (ע"פ הירושלמי דמאי רפ"ב), וגרסו: שהוצרכו חכמים ליתן בהן סימן לפי שיש כיוצא בהן בארץ ישראל וכו', לא צרכו ליתן בהן סימן לפי שאין כיוצא בהן בא"י, ופירשו שהמינים הבאים מחו"ל שיש כיוצא בהם בא"י זקוקים לסימנים, כדי שלא יחליפום במינים של א"י, אבל המינים שאין כיוצא בהם בא"י אינם זקוקים לשום סימן שהרי כולם ידעו שהם באים מחו"ל, ופטורין מן המעשרות. וכן פירש הר"ש את הירושלמי בדמאי, והיתה לפניו שם הגירסא כמו בהוצאות שלנו, כלומר ההפך מן התוספתא. ברם קשה מאד להניח שארבע נוסחאות התוספתא נשתבשו כולן בסיפא ושלש מהן נשתבשו ברישא. ולא עוד אלא שאף בירושלמי עצמו הנוסחא אינה בטוחה, שהרי בריבמ"ץ כאן (פ"ה מ"ח) מעתיק: גרסי' בדמאי המינין הללו על שכיוצא בהן בארץ ישראל וכו'. 69 עיי"ש שהיתה לפניו גירסא משובשת בירושלמי. ס"א ע"י שאין כיוצא בהן בארץ וכו'. ולפי עדות זו היו ספרים של הירושלמי שגרסו שם כמו בתוספתא כאן. יתר על כן, כבר תמה בה"ד על גירסתנו וגירסת הר"ש בירושלמי הנ"ל, כיצד אפשר למנות להלן את האלסרין וכו' בין אלה שאין כיוצא בהן בא"י, והרי לעיל (בפ"א ה"א) חייבנו את כולם במעשר, עיי"ש שנדחק מאד, ואף הוא הפך את גירסת התוספתא, וגרס כמו בירושלמי. ולפיכך נ"ל לקיים את גירסת כל הנוסחאות, והברייתא אמרה כאן שכל אלה שאין כיוצא בהן בא"י הוצרכו לתת בהן סימן, כדי שידעו למה התכוונה המשנה בפירות שמנתה, ולא כדי שלא יטעו לחייבן במעשרות, אלא לשם לימוד, לשם הבנת המשנה. אבל אלה שאף בארץ ישראל יש כיוצא בהן אלא שאין יבול הארץ מספיק לאוכלסים, והם מובאים אף מחו"ל, הרי לא הוצרכו לתת בהם סימן, מפני שכולם מכירים אותם. 70 וברור שאף בירושלמי דמאי רפ"ב צריך לגרוס כמו בתוספתא כאן, וכגירסת ספרים אחרים שם שהביא בריבמ"ץ הנ"ל. ולא הובאה הברייתא שלנו בירושלמי שם אלא כסימן חיצוני, והיינו שכאן נתנו סימן לפירות שאין כיוצא בהן בארץ ישראל , אבל משנת דמאי מנתה את הפירות שאין כיוצא בהן בחוץ לארץ . וזו היא כוונת דברי ר' אבין בירושלמי שם, עיי"ש.

האלרסין. וכ"ה בד. ובכי"ע: האילאסרין. ובקג"נ: הַאֵלְסָרין. ובירושלמי דמאי רפ"ב: האלצרי'. ועיין מ"ש על כ"ז לעיל פ"א שו' 6.

וההפרסקין וכו'. בד: והחפרסקין, ובכי"ע: הפרסקין, ובקג"נ: והאפרסקין. ובירושלמי: והאפסטקי', ועיין מ"ש לעיל פ"א שו' 6. וכל הפירות הללו גדלו גם בא"י, אלא שהיו מובאים גם מחו"ל.

59. לפי שכיוצא בהן וכו'. וכ"ה בד ובקג"נ. ובכי"ע: לפי שיש כיוצא בהם, והיא היא. ואין להגיה את כל הנוסחאות, עיין מ"ש בפירושה לעיל שו' 58.

59-60. פירות לא הילכו בהן חכמים וכו'. כלומר, הפירות הללו שיש כיוצא בהן בא"י, והם מובאים אף מחו"ל לא הילכו בהן וכו'. וכל הברייתא לעיל דמאי פ"ד הי"א, עיין מ"ש לעיל עמ' 238.

61. אלא אחר הרוב בלבד. עיין לעיל דמאי פ"ד הט"ו ואילך, ומ"ש לעיל סוף עמ' 238 ואילך.

ושאר זרעוני גנה כגון זרע קשואין וכו'. הגירסא בברייתא זו שוה בשלש הנוסחאות (עיין להלן), והסיגנון מגומגם. וכנראה שמקודם מוסיפה הברייתא למשנתנו (ספ"ה) שאף זרע קישואין ודילועין 71 במשנתנו ספ"ה, וכן בברייתא בתו"כ בחקתי פי"ב ה"ט, קט"ו ע"א, בספרי ראה פי' ק"ה, עמ' 165, ובירושלמי ריש מכילתין לא נזכרו אלא זרע לפת וצנונות. ועיין גם בפ"ה מ"ב כאן. כלולים בזרעוני גינה שאינם נאכלים (עיין משנת שביעית פ"ב רמ"י), ואח"כ באה כאן הפיסקא ממשנתנו הנ"ל.

62. וזרע לפת וצנונות וכו'. פיסקא ממשנתנו הנ"ל.

ושאר זרעוני גנה. וכ"ה גם בכי"ע. וכן בקג"נ:..... עוני גנה שאין נאכלין וכו'. ובד ליתא. וגי' ד יותר נוחה.

62-63. ונלקחין מכל אדם וכו'. כלומר, אפילו אם אינו מכירו, אבל אם מכירו שהוא חשוד אסור, כפסק הר"מ בפ"ח מה' שביעית הי"ד. אבל הר"ש פירש שנלקחין אפילו מחשוד. ומן הירושלמי אין להכריע, עיין בפי' הרש"ס, ע"ח ע"ב, שפירש כפירוש הר"ש.

63-64. ר' יוסה אומ' וכו'. ירושלמי סוף מכילתין בנוסח הרש"ס. ולפנינו בסתם: ותני עלה זרע איסטיס וזרע קוצה וזרע ביקיא.

64. אסטיס ובקיא. וכן בד. ובקג"נ: סטיס וּבִקְיָא, וכ"ה בכי"ע (בלי הניקוד). ובפי' הראב"ד לתו"כ (ויקרא חובה ספי"ב, כ"ח סע"א): ובסוף תוספתא דמעשרות ר' יוסי אומר אף זרעוני שדה, כגון זרע אסטיס ובקיא. אבל בפי' הרש"ס (ע"ח ע"ב) העתיק בשם פי' הראב"ד: כגון זרע איסטיס וזרע קוצה וזרע ביקיא. וזהו כנראה תיקון הרב בעצמו ע"פ הירושלמי הנ"ל. 72 בנוסח הירושלמי שלו נשמט זרע איסטיס, ושמא אינה אלא טעות הדפוס. ואסטיס היא isatis, עיין לעיל שביעית פ"ה שו' 15 ומש"ש. וביקיא היא βιαία, vicia, מין כרשינין. 73 עיין לעף פלורה ח"ב, עמ' 490. וכן נזכרת βιαία בין מזונות הבהמה באידיקטום של דיקליטיאנוס (6 17). וכאן מדברים בזרע בקיא, ועיין בירושלמי בסוף מכילתין בעניין בקיא עצמה. ובירושלמי חלה פ"ד סהי"א, ס' ע"ב: מפני מה לא גזרו על הבקייה וכו', אימתי גזרו על הכרשינין. ועיין בפי' הרש"ס שם, פ"ב ע"א. ועיין להלן עוקצין פ"ג הי"ד ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 188.