תוספתא כפשוטה על מעשרות ב:כב

75. ונוטה לחלון אוכל כדרכו וכו'. וכ"ה בד. ובכפו"פ פל"ב עמ' תק"ה (ד"ר, ר"ד ע"ב): תוספת תמר שעומד בגינה ונוטה לחלון, אוכל כדרכו ופטור וכו'. אבל בכי"ע: לוקט כדרכו פטור וכו'. ובמשנתנו (פ"ג מ"י): תאנה שהיא עומדת וכו' בגנה אוכל אחת אחת פטור וכו'. 70 ועיין תוספ' ב"מ פ"ח א' ד"ה עד ובשטמ"ק שם בשם הריטב"א. ולכאורה קשה למה התירו לו כאן לאכל כדרכו. ובבבלי ב"מ (פ"ח א') אמרו: בתאינה העומדת בגינה ונופה נוטה לחצר עסיקינן. ולמאן דאמר לבית, לבית (כלומר, בתאינה העומדת בגינה ונופה נוטה לבית) וכו', בעה"ב עיניו בתאינתו, כלומר ואוכל כדרכו. והקשו בתוספ' שם (ד"ה בעה"ב) ממשנתנו הנ"ל, ותירצו שמשנתנו מדברת באינו רוצה ללקוט עכשיו יותר ממה שאכל, אבל בשוכר פועל ללקוט את הכל, הרי עיניו בתאנתו, כלומר במה שנשתייר, ולא חשיב גמר מלאכה. ובירושלמי (פ"ב ה"ב, לפי נוסח הרש"ס, כ"ו ע"ב): דברי ר' יהודה עשו אותו כייהור שהוא נוטה לבית 71 לפנינו, וכן בכי"ר: לחצר. אבל מפירוש הרש"ס נראה שאין כאן הגהת הרב בעצמו, שהרי אין שום צורך בהגהה זו, עיי"ש. ובוודאי היתה לפניו גירסא זו בכי"י שלו. וכו', באוכל אחת אחת, ובאוכל ברשות הכל, ובמשייר. וכנראה שפירושו שדווקא במשייר, ואינו רוצה ללקוט אלא מה שהוא אוכל, אבל אם כוונתו ללקוט את הכל אוכל כדרכו, 72 ועיי"ש בפי' הרידב"ז, ט' ע"א, ד"ה אר"א ולעיל שם, ז' ע"ב, ד"ה צא. ופירושו ל"רשות הכל" דחוק מאד, עיי"ש. כפירוש התוספות הנ"ל. ושמא אף לפנינו הפירוש הוא שלוקט (כגי' כי"ע) כדרכו ואוכל אפילו שתים שתים, כל זמן שלא גמר ללקוט. וצ"ע.

75-76. אם ליקט והניח על השלחן וכו'. כלומר, אפילו לא נגמרה מלאכתו (עיין מ"ש לעיל) הרי שלחן בביתו טובל, מפני שהיא אכילת קבע, ודינו כהיסב שהוא קבע (עיין ירושלמי פ"ד ה"א, נ"א ע"ב).

76. אילן שמקצתו נטוע בארץ וכו'. ירושלמי ערלה פ"א ה"א, ס' ע"ד, בבלי גיטין כ"ב א', ב"ב כ"ז ב'. ועיין מ"ש לעיל ריש עמ' 318 ומ"ש להלן.

77. כאלו כולו נטוע בארץ וכו'. וכ"ה בד, בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. ובבבלי הנ"ל: טבל והולין מעורבין זה בזה. ופירשו כל המפרשים אף את התוספתא ע"פ הבבלי. ברם אי אפשר בשום אופן להגיה את כל הנוסחאות כאן ואת הירושלמי. תדע לך שהוא כן שהרי לעיל תרומות (פ"ב ה"י) שנינו: ישר' וגוי שקנו שדה בסוריא הרי הן כטבל וכמעשר שנתערבו זה בזה דברי ר' וכו'. ובלשון זו נעתקה הברייתא ההיא אף בירושלמי דמאי פ"ו ה"י, כ"ה ע"ד. הרי שיש לנו כאן שתי הלכות שונות. ברם פירוש הברייתא מבואר בירושלמי הנ"ל, וכ"ה שם: תני אילן שמקצתו נטוע בארץ ומקצתו חוץ לארץ, מכיון שמקצתו נטוע בארץ, כילו כולו בארץ דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר צד הנטוע בארץ חייב, הנטוע חוץ לארץ פטור. ר' אבהו בשם ר' יוחנן נעשה כטבל וכמעושר מעורבין זה על זה (בנוסח הרש"ס: זה בזה). ופירשו כל המפרשים ע"פ הבבלי שר' אבהו מפרש את דברי רבי, והוא תמוה מאד, שהרי בירושלמי לא נזכר כלל שצונמא מפסיק באמצע השרשים בין ארץ וחו"ל, וכיצד יפרנסו את דברי רשב"ג? ולפיכך וודאי גמור בעיני שהירושלמי מפרש את דברי רשב"ג דסליק מיניה, ולדברי רשב"ג הן טבל ומעושר (כלומר, חולין) מעורבין זה בזה, אבל לדברי רבי הכל טבל, וכמבואר שם: דר' אמר שרשים חיים זה מזה, כלומר אף השרשים של חו"ל יונקים דרך השרשים של א"י, וכאילו כולו נטוע בארץ, וסיוע של חוץ לארץ אינו פוטר. 73 ודין זה הוא דווקא במעשר, אבל בבכורים שורש פטור פוטר את הכל, מפני שאינו מתחייב בבכורים אלא אם כולו חייב. ובערלה שהיא תלויה במחשבתו ובדעתו, הצד החייב, חייב, והצר הפטור, פטור. ותערובת אין שם, שהרי אפילו אם חשב על הצד התחתון למאכל (שהוא חייב בערלה) ועל העליון לסייג, לא נאסר העליון (לדעת ר' יוחנן), אעפ"י שהוא גדל מן התחתון, עיין לעיל שם בירושלמי. ולפיכך הסיקו שם בירושלמי (סה"א): ר' יסי (כלומר, ר' יוסי שאמר שם במשנתנו בריש מכילתין: אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג, הפנימי חייב, והחיצון פטור) כרבן שמעון בן גמליאל, כלומר, אבל לרבי צריך להיות או הכל פטור (שורש פטור פוטר, עיין לעיל שם בירושלמי) או הכל חייב. ודחו: אפילו יסבור כרבי, ערלה תלויה לדעתו (עיין מ"ש לעיל), ומעשרות אינן תלויין לדעתו. וכן בירושלמי בכורים פ"א ה"א, ס"ג סע"ג: ר' זריקן בעא קומי ר' זעירה מתני' (כלומר, משנתנו שם: הנוטע בתוך שלו וחבריך בתוך שלו, ודרך היחיד ודרך הרבים באמצע, הרי זה אינו מביא) דרבי, דרבי אמר שרשין היין זה מזה (כלומר, והפירות גדלים אף משל אחרים, ולפיכך פטור לגמרי, אבל לרשב"ג היה צריך להביא לכל הפחות מצד החיוב). א"ל, דברי הכל היא הכא. התורה אמרה ראשית בכורי אדמתך, עד שיהו כל הגידולים מאדמתך. כלומר, ואף רשב"ג מודה בה שהוא פטור, שהרי הגידולים מעורבים משלו ומשל אחרים. אבל בשותפות של ישראל וגוי בשדה, הרי כל שרש ושרש הוא של שותפות, ואין שרשי קמה יונקים זה מזה, ולא עוד אלא שאין יניקת חלק ישראל בסוריא מחייבת את הגוי כלל, ואף רבי מודה שטבל וחולין מעורבין זה. ורשב"ג סובר שהוברר הדבר למפרע שהחלק שקבל הגוי הוא של גוי, ושל ישראל הוא של ישראל, 74 עיין בירושלמי דמאי הנ"ל ומ"ש לעיל, עמ' 314 ואילך. משא"כ בנידון שלפנינו שיש כאן תערובת טבעית ממש, ואין כאן ברירה.

78. חצר הנטוע בארץ וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: חצד הנטוע וכו', וצ"ל: הצד הנטוע בארץ וכו', וכ"ה בירושלמי ערלה הנ"ל, וכן הגיהו המפרשים מדעתם. ובבבלי הנ"ל: הגדל בחיוב חייב, והגדל בפטור פטור. ועיין בבלי נדרים נ"ט ב'. ולפי פירוש הרא"ש שם כיוון התלמוד לברייתא שלנו. אבל דבריו תמוהים מאד, ולא יתכנו כלל לשיטת הבבלי בדברי רבי (עיין ברש"ש במקומו). ולפי פירושנו בתוספתא דברי הרא"ש מיושבים, ומשונות סוגיות נדרים משאר הש"ס. ברם קשה להעמיס בדבריו שיטה חדשה שלא הזכיר אותה כלל, ואף עצם פירושו אינו מרווח כל צרכו, עיין ברש"ש שם.

79. חצר הנטוע בחוצה לארץ וכו'. וכ"ה בד, וצ"ל: הצד וכו', כהגהת המפרשים. ובירושלמי הנ"ל חסרה המלה "חצר". ובכי"ע כאן חסר "חצר הנטוע".