תוספתא כפשוטה על מעשרות ב:יט

64. היתה לו ערימה של בצלים וכו'. ברייתא זו משלימה את משנתנו פ"ג מ"ד, ונעתיק אותה להלן ד"ה בורר ומשליך. ובהשגות הראב"ד פ"ג מה' מעשר ה"כ: בירושלמי (פ"א רה"ו, מ"ט ע"א) אמרינן הכי משיעמיד ערימה בראש גגו, אלמא ערימה קובעת בחרובין אפילו בראש גגו, ובתוספתא תניא היתה לו ערימה של בצלים ושל גרוגרות וכו', אלמא בראש גגו אינו קובע אפילו משיעמיד ערימה, ואפשר דמתנייתא פליגי אהדדי, דתנא דתוספתא סבר ערימה בראש גגו לא קבעה וכו'. וכבר תירץ במהרי"ק שם שהברייתא שלנו מדברת באוכל בראש גגו, ומותר לאכול עראי כל זמן שלא ראו פני הבית, והירושלמי מדבר בעניין גמר מלאכה המכשיר לקביעת מעשר לכשיכניס לחצר או לבית, ומה עניין גמר מלאכה לקביעת מעשר. ועיין בח"ד ובישועות מלכו להגר"י מקוטנא פ"ג מה' מעשר ה"ו שפירשו כן מדעתם.

65. בורר ומשליך לפני בהמתו. וכ"ה בד, בכי"ע ובהשגות הנ"ל. ופירושו בורר ומשליך לפניה בראש הגג, כלומר, מטיל ומאכיל לבהמתו, כסיגנון הברייתות, עיין להלן פ"ג שו' 36, בבלי מו"ק ו' ב' ועוד (וכן במקרא: לכלב תשליכון אותו). ולפ"ז דוקא על ראש גגו מותר להאכיל לבהמתו אכילת עראי, אבל בחצירו אין הבהמה אוכלת אפילו אכילת עראי בפירות שנגמרו מלאכתן. ומ"ש הר"מ (פ"ג ה"כ): ומותר להאכיל לבהמה עראי מן הטבל ואפילו בתוך הבית, אין הדברים אמורים אלא בפירות שלא נגמרו מלאכתן, כפי' הגר"י מקוטנא הנ"ל. 63 פ"ג מה' מעשר ה"ו. ועיי"ש שבאר את שיטות שאר הראשונים באכילת בהמה. ובמשנתנו (פ"ג מ"ד): והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהן לבהמה פטור, מפני שמחזיר את המותר. ומדברים בחרובין שכבר העמיד מהם ערימה בשדה, אלא שמכיון שבדעתו לייבשם בראש הגג עדיין לא נגמרה מלאכתם עד שיכניס את כולם. וכן בירושלמי (פ"א רה"ו, מ"ט ע"א): תני משיעמיד ערימה בראש גגו. ר' יונה בעי הא בשדה לא (כלומר, בתמיה) וכו', אפילו משיעמיד ערימה בראש גגו, כלומר, אם בדעתו לייבשם, לא נגמרו עד שיעשם ערימה בראש גגו. ובירושלמי (פ"ג ה"א) בארו את משנתנו שבחרובים הקלו, מפני שהם מאכל בהמה, אבל בשאר דברים אסור להוריד לחצר, מכיון שהם ראויים לאכילה, ובדעתו הדבר תלוי, אינו מאכיל מהם עראי בחצר, ואפילו אם מחזיר את המותר, מפני שאינו ניכר שלא נגמרה מלאכתן. ולפ"ז בברייתא שלנו שכבר כנס את כולם לראש הגג, וכבר נגמרה מלאכתם, אינו מוריד לחצר לבהמה, אלא משליך לפניה בראש הגג. ועיין במה"פ פ"ג ה"ד ד"ה והחרובין.

66. אין בהמה אוכלת עריי וכו'. השגות הראב"ד פ"ג ה"כ, ונסתפק שם אם הת"ק חולק על ר"א בר' שמעון. וכנראה שתנא זה חולק על משנתנו הנ"ל, וסובר שאסור להוריד לבהמתו לחצר אפילו עדיין לא כנס את כל החרובין, והולך בשיטת התנאים שחצר קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. עיין לעיל ה"ב וה"ג ובבלי ביצה ל"ה ב'.

וכולן שהכניסן מן השדה וכו'. בירושלמי פ"ג ה"א, נ' סע"ב: תני וכולן שנכנסו משדה לעיר נטבלו. וזו היא הברייתא שלנו. וכאן ניתן טעם לאיסור, מפני שעשה מעשה והרחיק את מה שנטל מעיקר הגורן, נקבע. ועיין בס' חזון איש מעשרות סי' ד' ס"ק ל"ב.