תוספתא כפשוטה על מעשרות ב:טו

54. השוכר את הפועל לנכש בבצלים וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע (ואצל צ' בטעות: מנכש). ובמשנתנו (פ"ג מ"ג): השוכר את הפועל וכו' לנכש בבצלים, אמר לו על מנת לאכול ירק, מקרטם עלה עלה ואוכל, ואם צירף חייב. וכבר הראינו לעיל (שו' 47) ששיטת הירושלמי והבבלי (ב"מ פ"ט א') שהמנכש בבצלים אינו אוכל מן התורה אפילו מן הבצלים התלושים שניכש, ולא התירו לו לאכול מהם אלא אם התנה עם בעה"ב. וכאן שהתנה עמו שיאכל מן הירק, אנו רואים את הבצלים כאילו נגמרה מלאכתן מיד, וכליקט כל צורכו דמי (עיין במשנתנו פ"א מ"ה), ודינם כזיתים שנזכרו ברישא של משנתנו, וממילא מקח קובע בהם, ואם צרף לא יאכל עד שיעשר. ועיין מ"ש להלן בשם הראב"ד.

54-55. לא יאחז קלח בידו ויאכל וכו'. כלומר, "ואם צרף חייב" שבמשנתנו הנ"ל הוא לאו דווקא אם צרף את העלים התלושים, אלא אפילו אם עקר את הקלח ובו עלים הרבה לא יאכל עד שיעשר, ולא התירו לו לקרטם אחת אחת אלא מן המחובר. וכן בפירוש ר"א מלונדריש (הובא בתיו"ט למשנתנו): מקרטם עלה עלה לבדו מן המחובר, ולא יאחז הקלח לתוך ידו ואוכל. ומקורו מכאן, וכגי' כי"ע. ובפי' הרש"ס (מ"ב סע"א): תניא בתוספתא לא יאחוז קלח בידו ויאכל וכו', וצירף דקתני הכא (כלומר, במשנתנו) היינו שתלש הקלח שיש בו שנים שלשה עלים. ופירש את המשנה ע"פ התוספתא. ובהשגות הראב"ד (פ"ה מה' מעשר ה"ג): "בתוספתא וכו' שאמרו השוכר את הפועל להיות מנכש בבצלים לא יאחוז את הקלח ויאכל אלא מה שעלה 56 כ"ה בד"ק ובד"ו רפ"ד, וצ"ל: אלא מק[ר]ט' עלה וכו'. ובמהרי"ק שם מעתיק: אלא מקרסם עלה עלה וכו'. עלה במחובר לקרקע ואוכל וכו'. והטעם שהשוכר לנכש עבודתו במחובר, לפיכך לא יאכל בתלוש אלא דרך חבורו, אבל השוכר לעקור ולאגוד (כלומ', שו' 56 להלן) עבודתו במחובר ובתלוש, לפי' אוכל כדרכו ופטור". ומשמע מדברי רבינו שפירש את המשנה והתוספתא שהפועל במחובר אינו אוכל אלא במחובר, אפילו התנה עמו, וצ"ע מניין לו זה. 57 אבל בוודאי שאי אפשר לפרש שדעתו שאוכל מן התורה במנכש, שהרי בבבלי ב"מ הנ"ל ובירושלמי כאן פ"ב ה"ו, נ' ע"א, מפורש להפך, וכן מוכח ממשנתנו.