תוספתא כפשוטה על מעשרות ב:י

37. לאכלן לראש גגו. וכן בר"ש (פ"ג מ"ו): לאוכלן בראש גגו. ובר"מ פ"ד הי"ג הנ"ל (בד' שונצינו): ליבש' בראש גגו וכו', וברדב"ז שם: לייבשן בראש גגו וכו'. ובד"ו רפ"ד: ליבש בראש וכו'. ועיין ברדב"ז שנדחק ליישב גירסא זו. אבל אין לגירסא זו שום קיום: והנכון הוא: לאוכלן בראש גגו וכו', וכ"ה בכל כתה"י שבדקתי. ובד' רומי שם: לוכל בראש וכו'. וכן מעתיק בשם הר"מ בכפו"פ הנ"ל: לאכלן לראש הגג וכו', וכן מוכח מן הירושלמי שנעתיק להלן.

37-38. שכח והכניסן לחצר אחרת לא יאכל וכו'. וכן מעתיק במה"פ (פ"ג ה"א ד"ה מאן) בשם תוספתא כת"י על קלף ישן נושן. וכבר הראינו שהנוסח שלו מתאים רובו ככולו לכי"ו. ובד ובר"ש הנ"ל: לחצר חברו, ובכי"ע: לחצר חבירו. וכן בר"מ הנ"ל: לתוך חצר חבירו. ובהשגות שם: אני לא מצאתי כן בתוס', אלא בחצרו 34 בד"ק ובד"ו רפ"ד: אלא חבר לא יאכל וכו'. וכנראה שזו היא ט"ס. לא יאכל מהן עראי וכו', והכי איתא בירושלמי פ"ג בראש הפרק. ובכפו"פ פל"ב עמ' תק"ד (ד"ר, ר"ד ע"ב): ובספר שעמי 35 עיין בהערה שם שהכוונה לתוספתא שנכתבה בדמשק. ובסעדיאנה של שכטר, עמ' 141, הערה 1: ונסתפקתי בדבר זה עד אשר חזרתי עד דמשק, ומצאתי שמה כמות ששה תוספתות הובאו מבבל ועיינתי בכולם, והנם מנוסחא אחת הועתקו, והמה כנוסחא אשר בידי. הגרסא כך המביא תאנים מן השדה לאכלן בראש גגו שכה והכניסן לתוך ביתו לא יאכל וכו'. ואצל הראב"ד (הנ"ל) מצאתי נסחא אחרת. ובירושלמי הנ"ל (נ' רע"ג): דתני הביא תאנים מן השדה והעבירן לחצירו לאוכלן בראש הגג רבי מחייב וכו'. ובר"ש הנ"ל הכריע שגירסת הירושלמי עיקר. ושמא נכנסה כאן המלה "ושכח" באשגרה משתי הבבות הקודמות, ובמקום חבירו, צ"ל: הבית. 36 התי"ו נפרדה לרי"ש וי"ו, ויצא: הבירו, חבירו. וזו היא הגהה קלה מאד. ולפ"ז תתאים הברייתא כאן למסורת הירושלמי. ובנוסח שהיה לפני הר"ש, ד וכי"ע צ"ל: המביא תאנים מן השדה לאכלן בראש גגו והכניסן להצר הבית לא יאכל וכו'. כלומר כוונתו היתה להכניסן לגג מאחורי חצר הבית, 37 בירושלמי פ"ג ה"א, נ' ע"ג: רבי ור' יוסי בר' יהודה היו מכניסים את הכלכלה לאחורי הגגות וכו', והכוונה מאחורי חצר הבית, כדי שלא יצטרכו להעבירה דרך החצר החייבת, עיי"ש בירושלמי. ועיין לעיל הע' 32. ונמלך ולא עשה כן, אלא העבירן דרך חצר הבית, וכבר נתחייבו לדעת רבי, שהרי הכניס מדעת לחצר החייבת, וכמו שמפורש בירושלמי. 38 ועיין מה שהאריכו בזה בח"ד כאן, במה"פ הנ"ל (לעיל הע' 31) ובשערי צדק לבעל חכמת אדם, שער מצות הארץ, פ"ג סי' ח', אות ד'. ועיין מ"ש להלן על מסורת הבבלי.

38. לא יאכל עד שיעשר. ר' יוסה בי ר' יהודה אומ' וכו'. ושם הת"ק לא נזכר כאן. וכ"ה בד, בכי"ע, בהשגות הראב"ד ובר"ש הנ"ל. והעיר בר"ש הנ"ל: ותנא קמא הוא רבי. ובירושלמי הנ"ל מפורש: רבי מחייב ר' יוסי בי ר' יהודה פוטר. ונתבאר כאן ובירושלמי שמדברים בתאנים לאכילה וכבר נגמרה מלאכתן, אבל בתאנים שלא נגמרה מלאכתן אף רבי מודה שמותר להוציאן ולאכול מהן עראי, 39 בירושלמי פ"ג רה"ז, נ' ע"ד: או כרבי, בשהיה בדעתו לעשותן מוקצה ונמלך שלא לעשותן. וכמו שהסיקו מפורש (פ"ג ה"א, נ' ע"ג): הוי מאן תנא המעביר תאינים בחצירו לקצות (כלומר, משנתנו רפ"ג), הא לא לקצות חייב, רבי. ברם בבבלי ביצה ל"ה רע"ב (כגי' הר"ח שם): חצר לאפוקי מדר' (לפנינו: מדר' יעקב) דתנן המעביר תאנים בחצרו לקצות, בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי וכו', ותני עלה ר' (לפנינו: ר' יעקב) מחייב, ור' יוסה בר' יהודה פוטר. ומסתבר שזו היא הברייתא שלפנינו, אלא שפירשוה בבבל שהכוונה שיאכלן בראש גגו אחרי שיתייבשו שם. 40 עיין להלן ביצה רפ"ד ובמקבילות. ועיין בגירסת הר"מ ד' שונצינו שהעתקנו לעיל שו' 37. ורבי אוסר לוכל בחצר עראי, מפני שהוא סובר שאין אוכלים על המוקצה אלא במקומו (כמפורש בירושלמי רפ"ג). ור' יוסי בר' יהודה פוטר, כדברי חכמים שאוכלין על המוקצה בין במקומו בין שלא במקומו (ירושלמי שם). וגרס הבבלי בברייתא זו כגי' הירושלמי: ור' יוסה בר' יהודה פוטר (ולא כגירסת התוספתא כאן). והמחלוקת של רבי ור' יוסה בר' יהודה היא אם חצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו כל זמן שהפירות בחצר ונראין שהם פירות לאכילה מיד. 41 ועיין בפי' ר' יונה בר"ג שפירש: לאכל בראש גגו. ר"ל דהיינו שלא נגמרה מלאכתן, וחילק בין לעשותן קציעות שיש היכר שלא נגמרה מלאכתן ובין לאוכלן בגג, עיי"ש. ולפיו אף בירושלמי הפירוש הוא שלא נגמרה מלאכתן. ואת הבבלי בביצה לא הזכיר כלל, מפני שהיתה לפניו שם רק גירסת הדפוסים, כלומר, מחלוקת ר' יעקב ור' יוסי בר' יהודה.

39. המוציא פועליו לשדהו וכו'. במשנתנו (פ"ג מ"ב): המוציא פועליו לשדה בזמן שאין להם עליו מזונות אוכלין ופטורין ואם יש להם עליו מזונות אוכלין אחת אחת מן התאנה וכו'. ופירש הר"מ שהפועלים עובדים במלאכת חרישה וקצירה, ולא ירדו כאן כלל לשאלה של פועלים האוכלים מן התורה (עיין להלן שו' 47 ואילך). ומפרשת כאן התוספתא ש"אוכלין ופטורין" במשנתנו פירושו כשנתן להם בעה"ב רשות, כפי' בעל ח"ד. ועיין מ"ש להלן.

אין רשיי להאכילן וכו'. כלומר, אם קצץ להם מדת המזונות, 42 עיין מ"ש לעיל, עמ' 232, הע' 25. משום שפורע את חובו בטבל. ובר"מ פ"ה מה' מעשר הי"ג: המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה וכו', אם יש להן עליו מזונות לא יאכלו, ואעפ"י שלא נגמרה מלאכתן שאין פורעין חוב מן הטבל. ועיין גם בפיה"מ פ"ג מ"א. ועיין להלן ב"מ פ"ח ה"ז ומש"ש. ועיין לעיל תרומות פ"א שו' 23.

39-40. והן אין רשאין לאכל וכו'. כלומר, אם לא קצץ להם מדת המזונות, 43 עיין רמב"ן ב"מ פ"ח ב' ד"ה ואני, ובמ"מ פי"ב מה' שכירות ה"י, ומ"ש לעיל, עמ' 232. או כשאין מאמינים לבעה"ב (עיין במשנת דמאי פ"ז מ"ג).

40-41. ונותן לפניהן בעין יפה וכו'. מרהיטת הלשון משמע שאפילו אם קצץ להם מזונות אלא שהוא נותן להם בלא מדה כלל, כדי שיוכלו למלא כריסם כמה שירצו, אין הקציצה אלא כדי להגס דעתם, ואין כאן לא פריעת חוב ולא מקח, עיין לעיל שו' 30–31 ומש"ש. ובר"מ פ"ה מה' מעשר הי"ג: המוציא פועלים לעשות לו מלאכה בשדה, בזמן שאין להן עליו מזונות אוכלין מפירות שבשדה ופטורין מן המעשר, והוא שלא נגמרה מלאכתן. אבל אם יש להן עליו מזונות וכו' אוכלין אחת אחת וכו'. ומכאן שבאין להם עליו מזונות אוכלים אפילו בצירוף, ומ"מ מוסיף רבינו את התנאי "והוא שלא נגמרה מלאכתן". 44 ועיין בס' משנה ראשונה פ"ג מ"ב מה שתמה על תנאי זה. ועיין בר"מ שם ה"ה ולהלן בתוספתא הי"ג. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"ג מ"ב ובס' שושנים לדוד שם.