תוספתא כפשוטה על מעשרות א:א

1. גרנן למעשרות וכו'. ברייתא זו היא מעין הקדמה למכילתין, והיא מבארת אימתי מתחייב משום טבל. וג' חילוקים בפירות: כשלא הגיעו לעונת המעשרות (עיין במשנתנו במכילתין פ"א מ"א ואילך) מותרים אף באכילת קבע, וכשהגיעו לעונת המעשרות מותרים באכילת עראי בלבד, וכשנגמרה מלאכתן ומלאכת מוכנסן (עיין להלן) אסורים אפילו באכילת עראי. עיין בריבמ"ץ ובמלא"ש פ"א מ"ה, ובכפו"פ פכ"ו עמ' תפ"ו. והברייתא שלנו הובאה גם בבבלי ב"מ פ"ח ב', עיין להלן. ובכפו"פ הנ"ל הובאה הברייתא שלנו בשם התוספתא.

1-2. משתגמר מלאכתו ומלאכת מכנסתו. וכ"ה בד. ובכי"ע לנכון: מוכנסו, עיין מ"ש לעיל עמ' 131 ואילך ומ"ש להלן פ"ב שו' 72 ד"ה העשויות ומ"ש בתס"ר ח"ג עמ' 23. ובכפו"פ הנ"ל: "ומלאכת כניסתו וכו', ומסתברא שמה שאמר משתיגמר מלאכתו, כלומר שהגיעו לעונת מעשרות, ומלאכת כניסתו, כלומר שהגיעו לגרנן, שמאותה עונה ואילך הוא זמן כניסתם, אם לבית אם לשוק". ובבבלי ב"מ הנ"ל: משתגמר מלאכתן, ואיזהו גמר מלאכתן מלאכת הכנסתן, וזו היא הגהה ע"פ רש"י, אבל ברוב כתה"י (עיין דק"ס שם עמ' 264 הע' צ') הגירסא בבבלי היא כעין גירסת התוספתא כאן. ופירושה לפי פשוטה, שאינו מתחייב משום טבל אלא אחרי גמר מלאכת הפירות (כל אחד כשיעורו, עיין במשנתנו פ"א מ"ה ואילך) וגם מלאכת מוכנסן, אם לחצר, ואם לבית, עיין בס' משנה ראשונה כאן פ"א מ"ה.

2. כגון ירק חייב בתחלתו וכו'. ריבמ"ץ פ"א מ"א. ועיין במשנה ובר"ש וברא"ש שם. ברם במשנתנו (פ"א מ"ד): "ובירק: הקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות. התפוחים והאתרוגים חייבים גדולים וקטנים". ופירשו כל הראשונים והאחרונים שקשואים ודילועים וכו' חייבים אפילו בתחילתן. 1 ועיין סוכה ל"ו א', ברש"י, בתוספ' ובר"ח שם. ולפי פירוש זה סיגנון המשנה מגומגם, והיה צ"ל: [ובאילן] התפוחים וכו'. ולא עוד שכאן מפורש שכל ירק חייב בתחילתו ולאו דווקא קישואים. ולולי דברי רבותינו הראשונים והאחרונים הייתי מפרש שצריך להפסיק אחרי והמלפפונות. ובבא זו עדיין נמשכת למעלה: התבואה והזיתים משיכניסו שליש, ובירק הקשואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות. כלומר אף אילו צריכים הכנסת שליש ככל הפירות. 2 עיין בתוספ' ר"ה י"ב ב' ד"ה התבואה, בפי' הרא"ש כאן פ"א מ"ג ובר"מ פ"ב מה' מעשרות רה"ה. ואח"כ מתחילה חלוקה אחרת: התפוחים והאתרוגים וכו'. ועיין מ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ עמ' 1001. וכן וודאי גמור בעיני שכן פירש הירושלמי, וכ"ה שם (פ"א רה"ד, מ"ט ע"א): תמן תנינן הלוקח שדה ירק בסוריא עד שלא באו לעונת המעשרות חייב וכו', וכא את אמר הכין? כלומר, במשנתנו אמרו שבירק אין עונה למעשרות אלא לקשואים ודילועים בלבד (שדינם בהכנסת שליש), ומכאן שבשאר ירקות חייב בתחילתן ובסופן, ובמשנת מעשרות (פ"ה מ"ה) מוכח שלכל הירקות יש עונת מעשרות. ומתרץ הירושלמי: "חזקיה אמר בשדה של קישואין ודילועין היא מתניתא". כלומר משנת מעשרות פ"ה עוסקת בשדה של קישואין ודילועין, ולהם הרי יש עונה. 3 לפי סיגנון הירושלמי מוכרחים אנו לפרש שחזקיה מכוין למשנת מעשרות פ"ה. וכן פירש גם בפי' הרש"ס, י' ע"ב (עיי"ש שהביא את התוספתא שלנו), אלא שנדחק מאד בפירוש עצם העניין. "אמר ר' זעירא אפילו תימר בשדה ירק עצמו, עוד הוא יש לו גבול, משיביא שליש פתילות". ולפי ר' זעירא הברייתא שלנו היא לאו בדווקא, ובכל ירקות צריך לכל הפחות שליש פתילות, אבל בקישואין ודילועין צריך שליש גידולן. ועיין מ"ש להלן שו' 12.

3. כגון המקיים ירק לזרע וכו'. השלמתי ע"פ כי"ע, וכן מעתיקים בשם התוספתא בריבמ"ץ, ר"ש ורא"ש פ"א סמ"א וכפו"פ פכ"ו עמ' תפ"א, ובד בטעות: כגון המקיים זרע לירק וכו'. ובירושלמי פ"א ה"א, מ"ח ע"ד: תני כל שתחילתו אוכל ואין סופו אוכל, 4 בנוסח הרש"ס, ה' סע"ב, מוסיף: חייב בתחלתו, וניסח ע"פ התוספתא כאן, עיי"ש בפירושו, והיא היא, והירושלמי קיצר, כדרכו. מה אית לך כהדא דתני המקיים מליאה של אכרוב 5 כ"ה בכי"ר. ובנוסה הרש"ס: של כרוב. וכ"ה בירושלמי ריש ערלה, ס' ע"ג. ולפנינו בטעות אכרוע לזרוע. לזרע בטלה דעתו, קלחין יחידין לא בטלה דעתו. אמר ר' יונה והוא שליקט ירק, אבל לא לקט ירק, כך אנו אומרים עצים חייבים במעשרות, כלומר, אתמה. הרי לך שירקות שזרען לזרע בטלה דעתו, וחייבין במעשרות כשלקטן ירק (כלומר בתחילתן), אבל פטורין בסופן כשהוקשו. ועיין לעיל שביעית פ"ב שו' 33 ולהלן עוקצין פ"ב הי"א, בבלי חולין קכ"ז ב', ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 180.

4. אבל סופו אוכל כגון פירות אילן וכו'. עיין במשנתנו פ"א סמ"א. ובירושלמי שם: אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל, מה אית לך, כהדא דתנינן דבתרה (כלומר מ"ב ואילך) מאימתי פירות חייבין במעשרות, תאינים משיבחילו וכו'.

5. ר' ישמעאל בי ר' יוסה אמ' וכו'. וכ"ה בירושלמי דמאי פ"א ה"א, כ"א רע"ד. אבל במעשרות פ"א ה"ב, מ"ח ע"ד: מיישא תני רימון שניקרה בו וכו', אשכול שבישל בו וכו'. וכבר שיערתי (תרביץ ש"ב עמ' 107) שמיישא אינו שם אמורא אלא שם עץ המייש, והוא פירוש למשנתנו. ואח"כ מתחיל: תני וכו', וזו היא ברייתא סתמית, מעין הברייתא שלנו כאן. ועיין מ"ש בשמי ר"ע לעף פלורה ח"ד עמ' 570.

5-6. אפי' לא הבאיש אלא גרגר אחד וכו'. בירוש' דמאי הנ"ל: אשכול שביכר בו גרגר וכו', ובמעשרות הנ"ל: אשכול שבישל בו וכו', והיא היא. ופסקה הר"מ בפ"ב מה' מעשרות ה"ה. ובמשנתנו (פ"א מ"ב): הענבים והבאושין 6 והאובשים, עיין מ"ש לעיל תרומות פ"ז, עמ' 413. משהבאישו. ופירשו בירושלמי (במקומו): משיקראו באישה. ובריבמ"ץ: 7 שביעית פ"ד מ"ח, וכפי שמעתיקו הרש"ס כאן, ז' רע"א. "משיקראו באושה, פי' לחולה בלשון חכמים קורין באושא, ובלעז נקרא החולה מלאטו, והענבים כשיתחילו [להתבשל] 8 עיין במלא"ש כאן פ"א מ"ב ובריבמ"ץ שביעית הנ"ל. קורין להן אובא מאלאטא, 9 ουα μαλακά, וברומית המאוחרת: uvae malatae. נמצא לחולה ולענבים המבושלים מעט שם אחד להן בירושלמי ובלעז שלנו". ועיין מ"ש אפרים וחנה הראובני בתרביץ שכ"א עמ' 124 ואילך.

6. האלסרין. בערוך ערך אלצרין: "אלצרין ובאפיקרסין ובאיצטרובלין משיעשו קליפה התחתונה חייבין במעשר בירושלמי בפ"ק דמעשרות (סה"ב, מ"ח ע"ד, עיין להלן), ובראש פ"ב דדמאי, ובראש תוספת מעשר ראשון". ובס' האגור לר"ש ג'מע (סה"י לגרץ עמ' 22): בתוס' מעשר ראשון האלסרין והאסרקין ואצטרובלין. ועיין ר"מ פ"ב מה' מעשרות ה"ה. ובב"ר פמ"ב, ד עמ' 408: תנינן אלסרין לשם אלסר. ופירשו שנקרא על שם מקומו. ולהלן בסוף מכילתין מפורש שהמינים הללו היו באים גם מחו"ל, עיין מש"ש. ואילסר הוא מין אגוז (hazelnut), וכן נקרא גם בסורית אלסרא, אילסרא, אליסרא, עיין מ"ש ר"ע לעף בפלורה ח"א עמ' 616 ואילך.

ההפרסקין. עיין בראשונים שהבאנו לעיל. אבל במשנתנו (פ"א מ"ב): הפרסקין משיטילו גידים. ובירושלמי (כאן סה"ב) גרס: האפסטקין, וכן גרס הירושלמי (דמאי רפ"ב) אף בסוף מכילתין. ובר"מ פ"ב מה' מעשר ה"ה: כגון האצרובולין והלוט והבטנים וכו', ועיין במהרי"ק שם. ובבראשית (מ"ג, י"א): מזמרת הארץ וגו' ולט בטנים ושקדים. וברש"י שם: "בטנים, לא ידעתי מה הם. ובפירושי א"ב של רבי מכיר ראיתי פשט"ציאס, ודומה לי שהם אפרסקין". ובטנים הם באמת Pistacia Terebinthus, 10 עיין לעף פלורה ח"א, עמ' 191 ואילך. כלומר, האפסטקין שבירושלמי. 11 לעף כתב (שם, עמ' 193) שכאן הכוונה לפרי אחר, מפני שהבטנה גדלה בא"י, מה שאין כן הפרי שלנו שאינו גדל בא"י. וכתב כן, מפני שנגרר אחרי הפירוש המוטעה של כל המפרשים להלן סוף מכילתין, עיין מ"ש להלן פ"ג שו' 58.

7. והאסטרובילין. פירשו בבבלי (ע"ז י"ד א'): פירי דארזא (σρτόβιλοι). וכ"ה בסורית (עיין מ"ש לעף פלורה ח"ג עמ' 43), ואף הוא גדל בא"י, עיין מ"ש להלן בסוף מכילתין שו' 58.

משייעשו קלפה. כלומר, אע"פ שנחלקו ר"י וחכמים, במשנתנו (פ"א מ"ב) ולהלן בסמוך, כולם מודים במינים הללו שעונתם למעשרות היא עשיית קליפה. וכן מפורש בירושלמי (פ"א סה"ב): מודין חכמים לר' יודה באלצרין ובאפיסטקין וכו'. ועיין מ"ש להלן ד"ה באיזו קליפה.

האגוזים והשקדים משייעשו מגורה וכו'. במשנתנו (פ"א מ"ב): האגוזים משיעשו מגורה. ר' יהודה אומר האגוזים והשקדים משיעשו קליפה. ושקדים לא נזכרו בדברי החכמים. וכ"ה הגי' במשנתנו בכל הנוסחאות שבדקתי. אבל בפיסקא שבירושלמי סה"ב: האגוזים והשקדים משיעשו מגורה וכו'. ברם בכי"ר ובגוף כי"ל חסרה המלה "והשקדים" (והושלמה בין השורות ע"י המגיה). ובנוסח הרש"ס במשנתנו (ו' ע"א): והאגוזים והשקדים משיעשו מגורה וכו', כנוסח הפיסקא בירושלמי שבדפוסים. אבל נוסח זה מגומגם מאד, ולפיהו לא היה צריך ר' יהודה לחזור על דוגמאות הת"ק. וכנראה שהרב נמשך כאן (כדרכו) אחרי הריבמ"ץ למשנתנו שמעתיק: האגוזים והשקדין משיעשו מגורה וכו', ור' יהודה סבר משיעשו קליפה הפנימית. וברור שאין כאן אלא הצעת הרב בעצמו ע"פ התוספתא כאן ולהלן. ועיין בפיה"מ להר"מ, וכנראה ששניהם שאבו מפירוש קדמון. ועיין בר"מ פ"ב מה' מעשרות ה"ה, ופסק ע"פ המשנה וה"ב להלן בתוספתא, ועיין בכ"מ במקומו. ואשר למגורה נראה כפירוש הר"מ שהכוונה לקליפה החיצונה הקשה שבה אגור הפרי, ועיין בריבמ"ץ ובר"ש.

8. באיזו קליפה אמרו וכו'. כנראה שמן הלשון "אמרו" דייקו בירושלמי (פ"א סה"ב) שאף החכמים נתנו שיעור בקליפה, והיינו באלסרין וכו' שלעיל. וכן פסק הר"מ בפ"ב מה' מעשרות ה"ה.

בקליפה תחתונה שעל גבי אוכל. בפיה"מ להר"מ (פ"א מ"ב): וא"ר יהודה משיעשו קליפה, ר"ל הקליפה הפנימית שהיא דבוקה לאוכל וכו', וכן אמרו (הכוונה לתוספתא כאן) בקליפה שעל גבי האוכל, ולא יהיה זה אלא אחר בשולן תכלית הבישול, כמו שביארנו. ועיין בכפו"פ פכ"ו עמ' תפ"ב, ובירושלמי פ"א סה"ב, ובריבמ"ץ הנ"ל.

9. נהוראי בן שינייא אמ' וכו'. ירושלמי פ"א ה"ד, מ"ט ע"א. ותנא זה נזכר גם בירושלמי ר"ה פ"ב ה"א, נ"ז ע"ד, לפי גירסת שרי"ר עמ' 148. ועיין מ"ש באהצו"י שם עמ' 21 ומ"ש בתס"ר ח"ד עמ' 194.

תפוחין קטנים פטורין. ירושלמי הנ"ל. ובמשנתנו (פ"א מ"ד) התפוחים והאתרוגים חייבין גדולים וקטנים, ר' שמעון פוטר את האתרוגים בקוטנן. ומכאן מוכח שר"ש חולק אף על תפוחים (עיין בירושלמי שם). וברש"י סוכה ל"ו סע"א: ופליג ר' שמעון עלייהו באתרוגים, ומודי בתפוחים וכו', ובקטני קטנים אפילו בתפוחין ודאי פליגי וכו', וכ"ה בר"ש כאן במקומו. ועיין מ"ש בס' ערוך לנר בסוכה שם ד"ה שבני אדם.

9-10. תפוחי נמילה חייבין וכו'. עיין בשנו"ס. והנכון הוא בירושלמי הנ"ל: מילי מילה, כלומר μελίμηλα, תפוחי דבש, תפוח מורכב על עץ קידוניאה (quince), עיין לעף פלורה ח"ג עמ' 215. ובכי"ע כאן: מי נמלה חייבין. 12 ואחרי מלה זו נקודה וריוח. ואין מי נמלה אלא מי למלה, מילמלה, עיין לעיל כלאים פ"ה הע' 47. איבוד בין גדולים ובין קטנים. ואין למלה "איבוד" פתרון, וצריך למוחקה ולחבר את שתי ההלכות. ושמא שייכת מלה זו להלן שו' 13 (עיין מש"ש ד"ה וכל) ובאה לתקן את המלה "האיכוס" שבכי"ע שם, וצ"ל: איבים, ונכנסה שלא במקומה.