תוספתא כפשוטה על מעשר שני ה:ג

11-12. מצא כלי חרס וכו'. פי' בח"ד שהכוונה לכלי חרס ריקן, ובזה כ"ע מודי שחוששין שמא הקדיש את הכלי עצמו שהרי אין כאן לתלות במה שבתוכו. וגם זה קשה, כי לכאורה בנידון שלפנינו אף רבנן יודו שאנו תולים בפינוי, שהניח שם פירות הקדש ופינם. עיין בס' משנה ראשונה פ"ד סמ"י.

12. מעשר עיר הרי זה מעשר עיר. בירושלמי (פ"ד ה"ט, נ"ה ע"ב): מעשר עיר פרקון. כלומר, אם היה שם כסף, אנו אומרים שהכוונה שהוא פדיון מעשר שני. ואם היו פירות אנו אומרים שהכוונה שהם טעונים העלאה לעיר. 8 סתם עיר היא ירושלים, דוגמת "אין מוסיפין על העיר" (סנהדרין פ"א מ"ה), או "עיר של זהב" (שבת פ"ו מ"א) ועוד.

12-13. לשם יוסף לשם שמעון לא אמ' כלום. לעלות וכו'. בירושלמי הנ"ל חסרות המלים "לא אמ' כלום", ומשמע שהבבא הבאה "לעלות ולאכלו בירושלם" דבוקה לשלפניה, כלומר, שכתוב על הכלי: לשם יוסף (או לשם שמעון) לעלות ולאכלו וכו'. ברם קשה לשבש את כל נוסחאות התוספתא. וצריך לפרשה שאם היה כתוב על הכלי לשם יוסף או לשם שמעון לא אמר כלום, כלומר, אין מכאן שום הוכחה שהפירות או המעות שלהם, ולעניין דיני ממונות איתמר (עיין מ"ש לעיל סוף שו' 7). ולא עוד אלא אפילו נוסף שם: לעלות ולאכלו בירושלם, עדיין אין מכאן הוכחה שהמעות (או הפירות) הן מע"ש מפני ש"אני אומר סיבולית עשו ביניהן" (ירושלמי הנ"ל), כלומר, תערובת סעודה של חולין (רש"י פסחים פ"ט ב'). ובעולם העתיק היו נוהגים כל מיני סיבוליות (σύμβολα) וסימניות שהיו מוכיחות את היחס בין האורחים להמארחים. ומין אחד של סיבולת היה שכל המשתתף בה נתן חלקו, ואכלו יחד (ἀπὸ συμβολῶν δειπνεῖν), אבל היו גם סיבוליות אחרות, כמו שמוכיחות הכתובות מעין סיבולת לשם פלוני (σύμβολον πρὸς κτλ), או לשם פלוני סתם. וכל מיני סיבוליות אינן יוצאות בדיינים, ואינן מוכיחות כלום, לא לעניין דיני ממונות ולא לעניין מעשר שני.

14. מעשר סתם מטילין עליו וכו'. כלומר, מפרישין ממנו תרומת מעשר (מפני החשש שמא הוא מעשר ראשון) ופודה את הכל, כדין מע"ש. אבל אין לחשוש למעשר עני, שהרי הוא מותר לזרים, ואין כאן חשש תקלה אלא דיני ממונות גרידא. ועיין מ"ש לעיל שו' 1–2. ועיין לעיל פ"ב שו' 52.