תוספתא כפשוטה על מעשר שני ה:טז

52. ולא רצה לפדותו וכו'. בבבלי הנ"ל (בהע' 32): ובקש להפקירו לעניים, אמרו לו תלמידיו, רבי, כבר נמנו עליך חביריך והתירוהו וכו'. ומשמע שר' אליעזר עדיין חשש לתקנה ראשונה שהצריכה להביא את הענבים עצמם לירושלים, ולא רצה ר"א לטרוח בדבר, ולפיכך בקש להפקירו (עיין ברש"י ובתוספ' שם), ואמרו לו תלמידיו שכבר נמנו והתירו לפדותו, וממילא אין צורך להפקירו. 33 ולפי פשוטו משמע שהמעשה היה אחרי החורבן, וכפירש"י. וגם בתוספתא כאן פירושו שר' אליעזר ביקש להחמיר על עצמו כתקנה ראשונה, ולא היה לו כדאי לטרוח ולהביא את הענבים כדי לאוכלן בירושלים, 34 וסבר ר' אליעזר קדושה ראשונה של ירושלים קדשה לעתיד לבוא, עיין בתוספ' שבועות ט"ז א' ד"ה דכ"ע ועוד. ועיין מ"ש רמא"י בהר המריה פ"ו מה' בית הבחירה אות כ"ד. ולפיכך הניחו כמות שהוא ולא פדה אותו, ורצה להניח לעניים לבוצרו שהם יביאו את הרבעי לירושלים. ואמרו לו תלמידיו שמשגזרו שיהא נפדה סמוך לחומה, ולא בירושלים יש כאן חומרא ולא קולא, ויכול 35 על צריך שפירושו "יכול", עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 252 [ומש״ש בגליון, ועיין רש״י בכורות ל״ח א׳ ד״ה וצריך.], ותס"ר ח"א, עמ' 155 [דב"ר פ"ד, ו'.], ויש להוסיף על הדוגמאות שהבאתי כהנה וכהנה. אתה לפדותו וכו'. ועיין מ"ש באו"ש פ"ב מה' ממרים ה"ב ד"ה ובמה.

53-54. ושאר כל האילן נטע רבעי וכו'. כלומר, שאפילו לתקנה ראשונה, אינו עולה מן הסמוך לירושלים, ואינו נפדה ונמכר בירושלים, ודינו כמע"ש לכל דבר, עיין מ"ש לעיל שו' 44.