תוספתא כפשוטה על מעשר שני ד:ט

28-29. מחללין מעשר שני על מעות עם הארץ וכו'. וכ"ה בד ובקג"נ. אבל בכי"ע: על פירות עם הארץ וכו'. ובר"ש וברא"ש הנ"ל: מחללין מעשר שני על מעות עם הארץ, ואף על פירות עם הארץ וכו'. ואף כאן הכוונה כנ"ל שמחללין לע"ה מע"ש מקצת פירותיו, אעפ"י שע"ה עדיין נשאר בחזקתו שלא תקן את השאר ונמצא עושה תקלה לבאים אחריו, כלעיל.

29-30. הוציא מעות מתוך ביתו וכו'. וכ"ה בד ובקג"נ. אבל בכי"ע: מתוך אפונדתו וכו'. וכ"ה בהשגות הראב"ד פ"ה מה' מע"ש הי"ג ובר"ש וברא"ש הנ"ל.

30. לא חילל אלא וכו'. וכ"ה בד ובהשגות הנ"ל. ובקג"נ מטושטש. ובכי"ע: לא יחלל, וכ"ה בר"ש וברא"ש הנ"ל. והנכון כלפנינו, ופירושו שחזקתו שלא חילל אלא עד מקום שלקח ונתן לחבר וכו', כמו ברישא גבי תרומת מעשר. והראשונים ז"ל הר"ש והרא"ש בטבול יום פ"ד מ"ה העתיקו את הברייתא כאן, וכנראה שפירשוה ע"פ משנת טבול יום שם, ועיין גם בהשגות הנ"ל ובר"מ שם, ולא זכיתי לעמוד על פירושם (עיין מ"ש בס' משנה אחרונה טבול יום שם). ומכיוון שדברי הר"ש שם לקו בחסרון בדפוסים, וגם ברא"ש שם לא נזכר כלל מזה, הריני מעתיק את סוף דברי הר"ש מבעל מלא"ש במקומו (וכ"ה אות באות גם בחזון נחום שם): "דקתני מחללין מעשר שני וכו' הוציא מעות מתוך אפונדתו ואמר לו חלל על מעות אלו, לא יחלל אלא עד מקום שלוקח. ופורט 22 ע"כ בדפוסים, ונשתבש שם: ופורס. והשאר נשמט. לו דינר לאלתר. הוציא פירות מתוך ביתו ואמר לו הפרש על אלו לא יפריש אלא עד מקום שהוא לוקח. הר"ש והרא"ש ז"ל". ותמה עליהם במלא"ש שם: צ"ע מה מקשין מן התוספתא לגרסא דגרסי' בספרי הדפוס בפ"ג דתוספתא דמע"ש שההלוקות הפוכות שם, 23 כלומר, שהבבא האחרונה שהעתיקו הר"ש והרא"ש "הוציא פירות וכו' " היא לפנינו לפני הבבא הוציא מעות וכו' ". והרב העתיק מר"ש כת"י, עיין מלא"ש כלים פ"ב מ"ז ועוד. ועוד שאין שם מלות אף על פירות עם הארץ. 24 ומ"ש בתס"ר ח"א, ריש עמ' 111, על השיבוש בספרי התוספתא של הר"ש הוא בטל ומבוטל, והשיבוש הוא בדברי הר"ש שבדפוס, כפי שראינו מן הפיסקא שבמלא"ש ושבחזון נחום.

30-31. ופורט לו דינר לאלתר. כלומר, מיד אחרי שחילל מע"ש על מעותיו, ואינו חושש שמא נתן לו הע"ה דינר ממעות מע"ש.

31. אם מחמת החוב מותר וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע, ופירושו, שאם שלם לו הע"ה חוב לאלתר בדינר, מותר לקבל ממנו, מפני שלא נחשד לפרוע חובו בכסף מע"ש, אבל אם נתן לו בהלואה דינר מיד אחר חילולו, יש לחשוש שמא הלוה לו ממעות מע"ש, וע"ה אינו יודע שמעות מע"ש אסור להלוותן, וחושב שהמעות שיחזיר לו הלוה אח"כ יהיו מע"ש. ועיין מ"ש לעיל פ"א שו' 3–4. (מנחת יצחק). אבל בקג"נ: אם מחמת חוב אם מחמת 25 שתי האותיות הראשונות מטושטשות מאד, אבל ע"פ השרידים ניכר שהן "מח". מלוה הרי זה אסור. וכן בהשגות הנ"ל: אי משום חוב אי משום מלוה אסור. ולפי גירסא זו אסור בשניהם, 26 בחוב, מפני שמתבייש ממנו, ואינו רוצה שידחק אותו, ובמלוה מפני שהוא טועה וכו', כמו שכתבנו בפנים. אבל שלא במקום חוב ומלוה לא נחשד לרמות את החבר לתת לו דינר של מע"ש במקום חולין.

31-32. עד שילך לתוך ביתו וכו'. ולא אסרו אלא לאלתר, שהרי יודע שבוודאי יש לו לע"ה מע"ש בתוך אפונדתו, אבל לאחר זמן אין להחזיק את מעותיו בכסף מע"ש. ועיין בס' משנה אחרונה טבול יום פ"ד מ"ה.

32. קטן שמוכר בשוק וכו'. כלומר, מוכר פירות וביניהן גם מע"ש שמוכר אותו כדי שתחול הקדושה על הכסף שהוא מקבל (והוא מותר, עיין להלן הערה 35). 27 ומדברים בקטן בר דעת, אלא שהוא פחות מבן תשע ויום אחד שלכולי עלמא אינו מחלל מע"ש (עיין מ"ש לעיל שו' 8). ושמא צ"ל כאן: סטון מוכר וכו', כלומר, סיטון ע"ה שמוכר בשוק וכו'.

33. נתן לו טריסית וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: נותן לו וכו' (ובקג"נ מטושטש), ופירושו כשהלוקח נותן לו טריסית בעד הפירות, בין שהמטבע עדיין ביד הלוקח, בין שהוא כבר ביד המוכר וכו', יכול לחלל עליו את המעשר שמוכר.

33-34. בין שהוא בא באונקלי. בד: בין שהיא באונקולי'. ובכי"ע: ובין שהוא בו באונקלי. אבל בקג"נ לנכון: בין שהוא באינפלי (האותיות "אי" של מלה זו מטושטשות), כלומר, ואפילו נתן כבר את הדינר לתוך האינפלי, 28 έμπίλιον, לתוך הפוזמק, עיין במלונו של קרויס ערך אמפיליא, עמ' 62, ועיין להלן הע' 37. יכול גדול לחלל עליו את המע"ש שמכר.

34. ונפל מפריש עליו והולך. המלה "ונפל" ליתא בשום נוסח, ובד: מפריש עליו והולך וחוזר ומביאו. והמלים "חוזר ומביאו" ליתא בשום נוסח, והן באשגרה מלמטה. ובכי"ע כאן מוסיף: ונטל הימנו רשות מפריש עליו והולך. ובקג"נ (ואני משלים במרובעים את המלים המטושטשות): נט[ל ממנו] רשות 29 כנ"ל לקרוא ע"פ הבבואה. מפריש עליו 30 מלה זו תלויה ביני חיטי. והולך. וכנראה שכצ"ל אף לפנינו: ונטל [הימנו רשות] מפריש עליו והולך. כלומר, אעפ"י שאין שליחות לקטן, אבל בנידון דידן 31 עיין תוספ' ב"ק ס"ח ב' סד"ה הוא וקידושין נ"ו א' סד"ה מתקיף. מספיק אם יעשה כן מדעתו של קטן בנטילת רשות ממנו, וייעשה כקטן שסמך אצל בעה"ב, עיין לעיל תרומות פ"א הי"ב ומש"ש עמ' 304. ולפי הגהתנו לעיל: סיטון שמוכר בשוק וכו', הברייתא מתפרשת כפשוטה.

נטל הימנו דינר וכו'. וכ"ה בד. וכן בקג"נ: נטל ממנו וכו'. ובכי"ע: ופורט לו דינר וכו'. ובפירושו נראה שנוטל מן הקטן (או מן הסיטון, לפי הגהתנו המשוערת לעיל) דינר (אחרי שחלל לו מע"ש), ואינו חושש שמא נתן לו בחזרה אותו הדינר שכבר הפריש עליו. ובקג"נ מוסיף: נטל ממנו טריסית מפריש עליו והולך, ופירושו כנ"ל.

34-35. ולא עוד אלא שאדן מוציא וכו'. כלומר, ולא זו בלבד שסומך על הקטן (או על הסיטון, עיין מ"ש לעיל) כשנתן לו דינר ע"מ להפריש עליו, אלא אפילו אם הוציא אדם דינר מתוך ביתו ע"מ להפריש עליו את המעשר שקונה מן הקטן (או מן הסיטון, עיין לעיל), מותר לו אח"כ להחזיר את מעות המעשר לקטן ולומר לו על זה חללתי. והטעם הוא שמכיוון שהקטן יודע בטיב משא ומתן (מוכר פירות בשוק) אפשר להאמין לו שלא יחליף את הדינר. וכל הפירושים שכתבנו בברייתא זו לא יצאו מגדר שמא ואולי. ועיין מ"ש בפירוש הקצר.