תוספתא כפשוטה על מעשר שני ד:א

1. הפודה מעשר שני שלו וכו'. במשנתנו פ"ד מ"ג: הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חמישית, בין שהוא שלו, ובין שנתן לו במתנה. ובירושלמי שם העמידוה כר"מ הסובר שאין מתנה כמכר. ומקודם רצו להעמידה בפירות שהן טבולין למעשר, 1 וכן העמידוה בבבלי קידושין נ"ד ב'. ועיין בשו"ת הרדב"ז, לשונות הר"מ סוף סי' קמ"ז ומ"ש לעיל פ"ב שו' 62. אבל לבסוף הסיקו: והתנינן לנטע רבעי (כקושיית הבבלי), לא לנטע רבעי עצמו? ברם (כלומר, אף) 2 עיין מבוא הירושלמי לר"ז פרנקל, י' ע"א, ערך ברם. ויש להוסיף גם פסחים פ"א, ה"ח, כ"ח ע"א: ברם הכא פסול תורה וכו', ופירושו: אף הכא וכו'. וכן בריש ביצה, ס' ע"א: ברם כמאן דאמר ספק הכן מותר וכו', ופירושו: אף כמאן דאמר וכו'. וכן ביבמות פ"א סה"ב, ג' ע"א, ועוד בכ"מ. הכא מעשר (כלומר, שנתן לו מעשר עצמו), הוי סופך מימור [דר' מאיר היא]. ועיין להלן.

2. ואחד לוקח ואחד יורש וכו'. וכ"ה הסדר 3 וכן בתו"כ בחקותי פי"ב ה"י, קט"ו ע"ב: אין לי אלא מעשר שנכנס משרותיו ולקח וירש נתן לו במתנה מניין ת"ל ואם גאל יגאל. והגירסא בקג"נ ובכפו"פ פ"ד עמ' ל"ג. ולפ"ז מוכח מתוך הלשון שמדברים כאן בפירות טבולים שכנס מתוך שלו, או שלקח אותם, או שירש אותם, והמלים "פירות טבולים" דבוקות לכל הבבא. אבל בד (וכן בכי"ע בשינויי כתיב): אחד הכונס מתוך שלו, ואחד הלוקח מן הגוי ומן הכותי פירות טבלים. אחד שירש ואחד שניתן לו במתנה הרי זה חייב בחומש. ולפי גירסא זו מדברים בכונס מתוך שלו ובלוקח מן הגוי פירות טבל ונגמרה מלאכתן בידו, וכן ביורש ומקבל מתנה של המעשר עצמו, כשיטת הירושלמי. ולעיל שם בתו"כ הנ"ל (בהע' 3) מרבה במפורש יורש מע"ש עצמו, וכן פסק הר"מ ברפ"ה מה' מע"ש. 4 בראב"ד לתו"כ הנ"ל נסתפק אם אדם מוריש מע"ש לבנו, למ"ד מע"ש ממון גבוה הוא. ועיין בבלי קידושין כ"ד א' וברש"י שם. ועיין מ"ש הגר"י ראזין בשו"ת שלו (וורשא תרצ"ה) ח"א סי' פ"א. והגר"י ענניל בגליוני הש"ס לס' מועד, ירושלמי זרעים כ"ג, אות קל"ו, נסתפק בזה מעצמו. ועיין במיוחס להר"ש על התו"כ הנ"ל, קט"ו ע"ב.

3. אחד שירש וכו'. כנראה שהמוקף בא מגליון שרצה לתקן ע"פ כת"י שהיה בו נוסח ד וכי"ע. ועיין מ"ש לעיל.