תוספתא כפשוטה על מעשר שני ג:ח

25-26. והמוכר או' טבלים מכרתי לך וכו'. והלוקח הוא זריז ואינו סומך על שורת הדין, או כגון שיש עדות שהיו טבלים, עיין לעיל תרומות רפ"ב ומש"ש וברדב"ז ספי"ב מה' מעשר. ופסקה הר"מ בפ"ו מה' מעשרות ה"ח והסמ"ג בעשין קל"ה, קצ"ט סע"ב. ועיין במהרי"ט אלגזי ה' בכורות פ"ה סי' נ"א, קנ"ב ע"ג, מה שהשיג על הרדב"ז הנ"ל.

26. כופין את המוכר וכו'. ופירש בר"מ הנ"ל: קנס הוא לו, מפני שמכר טבל. וברדב"ז שם: אעפ"י שעל הלוקח להביא ראייה מדינא, כיון שהמוכר מודה דמכר טבל ועבד איסורא, קונסין אותו לתקן. ובלח"מ שם: נראה וכו' שאם היה הלוקח חבר, וטען המוכר שמכר לצורך (עיי"ש בר"מ ה"ו) אין כופין את המוכר.

27. הרי שלקחו מבית המלך וכו'. בבלי גיטין מ"ד א', חולין קל"א א', ר"מ פ"ו מה' מעשר ה"י.

אם מחמת החוב וכו'. כלומר, אם מחמת מסים רגילים לקחו את גורנו, חייב לעשר ממקום אחר על הפירות שלקחו, כדי שלא יהא פורע חובו בטבל, עיין לעיל דמאי פ"ו ה"ג וה"ד ומש"ש עמ' 266 ואילך. ועיין בח"ד, ולפלא שלא הזכיר את התוספתא בדמאי.

28. אם מחמת אונס וכו'. בבבלי הנ"ל: אם באנפרות פטור מלעשר, ולכאורה היא אנפרות הוא אונס. אבל מתקבלים מאד דברי ר"א גולאק (ספר מגנס עמ' 98 ואילך) שאנפרות אינו אלא תשלום שהיו משלמים אריסי עולם למלכות מקרקעות המלכות (וגם תשלום זה נקרא מס, vectigal, עיי"ש עמ' 99 הע' 19), וטעם הפטור הוא מפני שמשלהם הוא נותן להם, כמשנת דמאי רפ"ו. 19 ועיין ירושלמי גיטין פ"ה ה"ז, מ"ז ע"ב: היורד משום חוב ומשום אנפרות וכו'. ועיין מ"ש גולאק בס' מגנס, עמ' 100. ומסורת הבבלי לחוד, והתוספתא לחוד.