תוספתא כפשוטה על מעשר שני ג:יח

60. מעשה ברבן שמעון בן גמליאל וכו'. הראשונים הנ"ל (חוץ מן הסמ"ג והרש"ס).

61. אצל בעל הבית לכזיב. וכ"ה בד, בכי"ע, בקג"נ ובראשונים הנ"ל. אבל בריטב"א סוכה הנ"ל: מעשה ברשב"ג וזקנים שנתארחו אצל בעל הבית אחד בדרום וכו'. ובמהרי"ט ח"א סי' כ"ה: דתניא בתוספתא גבי עובדא דר"ג וזקנים שנתארחו אצל ב"ה שהיה אומר מעשר כרי זה בתוכו וכו'. ובלי ספק שגירסתנו נכונה, וכנראה שבדרכם לכזיב עברו דרך עכו ושבתו שם (עיין לעיל ברכות פ"ה ה"ב ובמקבילות). וכנראה שרצו להתארח (השוה גי' הריטב"א) אצלו, וידעו שהוא ירא שמים, אלא שלא ידעו אם הוא יודע לתקן וכו', עיין לעיל עמ' 244 ובהע' 38 שם.

אמרו לא נדע היאך וכו'. וכ"ה בד, בכי"ע ובקג"נ ובשו"ת מהרי"ק הנ"ל. ובתוספ' ישנים יומא הנ"ל: אמרו לא (כ"ה בד"ר, אבל בד"ח בטעות: לו) נראה היאך וכו'. ובכפו"פ הנ"ל: אמרו נדע וכו'. והנכון כלפנינו, ופירושו, וכי לא נדע וכו'.

62. דלוסקיס וכו'. רוב הבלשנים משערים שמלה זו נשתבשה מגלוסקום, גלוסקמא, תיבה, עיין ערה"ש ערך גלסקם.

63-64. מעשר שני שבחפץ זה וכו'. והוא לא קבע מקום של המעשר בחפץ, ונמצא שלא הפריש מע"ש כלל, ואכל טבל טבול למע"ש. ועיין מ"ש להלן.

64. מחולל על איסר זה. לפי פשוטו משמע שייחד את האיסר, וצירף את האיסרים לדינרי זהב, וכל הדלוסקוס היה מלא זהב של מע"ש. ושגגתו היתה בזה שלא קבע את המע"ש. אבל כבר הבאנו לעיל את דברי בעלי התוספ' ישנים שפירשו שכאן היה החסרון משום שלא קבע את האיסר בדלוסקוס, ונמצא שאכל מע"ש שלא נפדה חוץ לירושלים, ושמא לא קבע לא זה ולא זה, ונמצא אוכל טבל טבול למע"ש.

צא ואכול את פירותיך. וכ"ה בד ובתוספ' הרא"ש גיטין הנ"ל [בכי״י שם (הוצ׳ רביץ עם׳ ק״ה): מעותיך.]. ובקג"נ כאן המלים מטושטשות, ואין להוציא מהן את הגירסא. וגירסא זו היא טעות ברורה, שאם עדיין יש לו פירות הרי אפשר לתקן אותם. ואפילו אם נפרש שקבע מקום בפירות, וחל שם מע"ש (אלא שלא קבע את האיסר), ואכל את המע"ש, ולפיכך התירו לו לאכול את שאר הפירות, מ"מ קשה למה לא הזכירו לו את דין המעות. ולפיכך ברור שהנכון הוא בכי"ע: צא ואכול את מעותיך. וכ"ה בתוספ' ובתוספ' ישנים יומא הנ"ל, בתוספ' קידושין, רשב"א ב"ק, כפו"פ, פירוש הרא"ש דמאי, ותוספותיו לסוכה, ושו"ת מהר"י קולון ומהרי"ט הנ"ל. ולפי פירוש בעלי תוס"י הנ"ל שהחסרון היה שלא קבע מקום לאיסר, אבל המע"ש חל, נמצא שאכל פירות מע"ש בשוגג, ולכ"ע אינו אוכל כנגדו, ויזעק לשמים, עיין לעיל שו' 29.

64-65. נשתכרת במעות. וכ"ה בקג"נ (נשתכרתה). ובכי"ע: השתכרת מעות, וכ"ה (מעות) בראשונים הנ"ל.

65. איבדתה נפשות. לפי פירושנו הנ"ל שלא קבע מקום של המע"ש, ונמצא שאכל טבל טבול למע"ש, הרי איבד נפשות שחייבים אוכליו מיתה בידי שמים. ואעפ"י שאת הבבלי מכות (ט"ז ב') אפשר לפרש שהאוכל טבל טבול למעשר עני ולמעשר שני אינו אלא בלאו (וכן פסקו הר"מ והראב"ד בפ"י מה' מאכלות אסורות ה"כ), אבל כמה מן הראשונים פקפקו אפילו בשיטת הבבלי (עיין במל"מ על הר"מ הנ"ל). ושיטת בני א"י בכל מקום שהאוכל טבל טבול למעשר עני (וה"ה לשני) חייב מיתה, 43 ירושלמי דמאי פ"ד ה"ה, כ"ד ע"א; קידושין פ"ב ה"ט, ס"ג סע"א; איכה רבה פ"א, ג', הוצ' בובר, ל"א ע"ב; פסיקתא דר"כ, עשר תעשר, צ"ט ע"ב; תנחומא ראה סי' י"ז, הוצ' בובר סי' ט"ז. וכפשוטה של התוספתא להלן מכות פ"ג (כי"ע פ"ד) ה"ד שכל הטבלים שוים. ועיין ספרי ראה פיס' ע"ב עמ' 137 ובבבלי יבמות פ"ו א' ובתוספ' ותוספ' הרא"ש שם ובמכות הנ"ל.