תוספתא כפשוטה על מעשר שני ג:יב

המביא פירות וכו'. בכי"ע: היה מביא וכו'. וכן מעתיק בשם התוספתא בשו"ת מהר"ם ב"ב סוף סי' תתצ"ו (ד' פראג, פ"ח ע"ג).

39. אין מחשב עמהן דמי הבאה וכו'. שהרי הסקנו לעיל שאין לכהן בטבל כלום, לפני שהרים את התרומה, וכשבעה"ב מביא את התבואה מן העיר בשלו הוא מתעסק.

אם קרא להן שם בגורן וכו'. כלומר, בעה"ב אינו מחוייב להוליך לא את התרומה מן הגורן לעיר, ולא את מעשר העני, עיין מ"ש לעיל עמ' 478.

39-40. מחשב עמהן וכו'. שהרי בשלהם הוא מתעסק, ועיין מ"ש לעיל שם. והנה בתוספתא כאן לא נזכרו אלא תרומה, מעשר ראשון ומעשר עני, אבל מע"ש אפילו אם הפרישו בגורן אינו מחשב למע"ש את דמי ההבאה, כמפורש במשנתנו פ"ד סמ"א. ועיין בס' משנה ראשונה שם ובפ"ה מ"ד, ודבריו תמוהים מאד. ובמה"פ רפ"ד (ד"ה המוליך) חלק על בעל תיו"ט, ותפס כדבר פשוט שהמוליך פירות מע"ש ממקום הזול למקום היוקר ההוצאה היא על חשבון מע"ש, ודווקא במוליך מגורן לעיר ההוצאה היא שלו, מפני שסופו להביאו לעיר. אבל ברדב"ז ספ"ד מה' מע"ש מפורש שלא כדבריו, שאפילו במביא ממקום הזול למקום היוקר ההוצאות הן שלו, עיי"ש. ונראה שסברת בעל פ"מ במוליך מגורן לעיר אינה מוכרחת כלל, שהרי אפשר לו לפדות את המע"ש בגורן בזול, וכשישתכר אח"כ ישתכר בשל חולין. ולפיכך נראה שאין לחלק בין מוליך מן הגורן לעיר ובין מוליך למקום היוקר, ובשניהם מפסיד את ההוצאות, כדעתו של הרדב"ז הנ"ל. וטעמו של דבר הוא, שכל זמן שלא פדה את הפירות הן ברשות מע"ש וחייב לטפל בהם ולהביאם לירושלים על חשבונו (בלי נכוי ההצאות), ואין הבדל אם מוליכן לירושלים בדרך ישרה או בדרך עקלתון. ואם מוליכן מן הגורן לעיר או ממקום הזול למקום היוקר (מכיוון שאסור לו לכתחילה לעשות כן, עיין מ"ש בריש פרקין) דינו כמוליך את הפירות לירושלים, והוצאות הדרך הן על חשבונו. ועיין מ"ש לעיל פ"א שו' 61.

40. המוכר פירות לחבירו וכו'. בבלי בכורות ל"ז א', ר"מ ספט"ז מה' מכירה. ועיין מ"ש לעיל שו' 25.

41-42. יחזיר להן את הדמים. פירש"י (במשנת בכורות שם ל"ז א'): משום קנס, דאיסור ספי להו. וכ"ה במיוחס לר"ג שם. וכבר תמהו האחרונים 22 עיין מ"ש במחנה אפרים ה' נזקי ממון סי' ט' ובמהרי"ט אלגזי ה' בכורות פ"ה סי' נ"א, קנ"א ע"א ואילך. ועיי"ש במחנה אפרים שתלה לה במחלוקת הר"מ והראב"ד בפ"א מה' ברכות הי"ט, ועיין במהרי"ט אלגזי שם. על שיטה זו, והרי לפי פשוטו משמע שמן הדין יחזיר להן את הדמים, מפני שלא נהנו באכילת איסור שנפשו של אדם קצה ממנה. ועיין להלן.

43-44. ויחזיר להן את הדמים. וכ"ה בכי"ע ובבבלי הנ"ל. וכנראה שבכי"ו רצה הסופר לתקן את הגירסא בשו' 42–43, אלא שטעה וכפל ושכח למחוק. ועיין מ"ש להלן בסוף הברייתא.

44. ודברים שאין הנפש וכו'. ופירשו בבבלי שם: ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן: נבילות וטריפות, שקצים ורמשים. ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן: בכורות, טבלים ויין נסך. 23 ועיין בתוספ' שם ד"ה ויין, ובתוספ' חיצוניות שהביא במהרי"ט אלגזי חנ"ל, קנ"א סע"א, ובתוספ' ע"ז כ"ו ב' ד"ה וחד. ובמשנת תרומות (פ"ו מ"ג): המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה, הוא משלם את הקרן והם משלמים את החומש דברי ר"מ. וחכמים אומרים הם משלמים קרן וחומש, והוא משלם להם דמי סעודתם. ובירושלמי שם (סה"ג, מ"ד ע"ב): שבה סעודה ביניהון. בשפסק עמהן להאכילן דבשני חולין והאכילן דבשני תרומה. ולא כבר אכלו? כמאן דאמר טבלים נפשו של אדם חתה מהן. וכל רבותינו נדחקו מאד בפירושו, עיין ברש"ס, ברא"ף ובפ"מ שם. ועיין מה שהאריך בזה במהרי"ט אלגזי, 24 הנ"ל (לעיל הע' 22) קנ"א ע"ב ואילך, קנ"ב סע"ד ואילך. ומ"ש בשם המהרי"ק, הרש"ס ובעל מחנה אפרים. ולולא דברי רבותינו היה נ"ל לפרש את הירושלמי בדרך אחרת לגמרי, והיינו כשפסק לתת להם דובשנין (כלומר, עוגות של דבש, עיין חלה פ"א מ"ד, וכפירוש הרש"ס), והוא לש קמח של תרומה בדבש של חולין, 25 אבל אין לפרש איפכא, עיין תרומות פי"א מ"ב ובמלא"ש שם. בשעת ההגהה מצאתי שכבר קדמני בעיקר הדברים הגרא"מ הורוביץ מפינסק, עיין בהגהות וחידושים שלו שנדפסו בש"ס ראם (אחרי מס' ברכות, ל"ג ע"א), עיי"ש מה שכתב בקיצור נמרץ. ונמצא שאינו חייב לכהן אלא בעד הקמה, וזו היא כוונת הירושלמי "שבח סעודה ביניהון", כלומר, הדבש. ולר"מ הוא משלם לכהן בעד הקמח, אבל בעד הדבש פטור. ולחכמים הם משלמים בעד הקמח, והוא משלם להם את כל הסעודה, כלומר, בעד הקמח והדבש. וע"ז שואל הירושלמי: ולא כבר אכלו? ולמה משלם להם בעד הדבש? ותירצו, שהחכמים סוברים כת"ק כאן, שאף טבלים נפשו של אדם קצה בהם, ומכיוון שאכלו איסור צריך לשלם בעד כל התערובות. 26 וכן מוכח מן הבבלי בכורות שם שבתערובת יין נסך משלם להם בעד כל התערובת, עיי"ש. אבל ר"מ סובר כר"ש בן אלעזר, 27 וכן מסתבר, שהרי ר"ש בן אלעזר היה תלמידו של ר"מ ומסר כמה הלכות משמו, ואף כאן שנה את משנת ר' מאיר. שבטבלים (וה"ה תרומה) אין נפשו של אדם קצה, ולפיכך אין הוא חייב כלום בעד הדבש שהרי הדבש היה של חולין, ולא הרויח כלום בדבש שנתן להם, ובעד התרומה שאכלו כבר שלם בשבילם חולין לכהן, ונמצא שאינו חייב להם כלום. 28 עיין במהרי"ט אלגזי הנ"ל שכתב לפי שיטתו: "מ"ש בירושלמי דאיכא מ"ד דטבלין ותרומה נפשו של אדם קצה בהם, לאו רבנן דר"ש בן אלעזר הוא וכו', וצ"ל דברייתא אחרת היא, דאיכא תנא דס"ל הכי דטבל נפשו של אדם קצה בו". ובתנחומא (ראה סי' י"ז) ובפסיקתא דר"כ (עשר תעשר, צ"ט סע"א): האוכל פירותיו טבלים כאילו אוכל נבלות וטרפות וכו'. ולכאורה יש לתמוה: טבל בעון מיתה, ונבילה בלא תעשה, ואתה מבריחו מן החמורה ומקנתרו בקלה! ושמא כיוונו בזה שטבלים נפשו של אדם קצה בהם כנבילות וטריפות ממש שמתו או נטרפו ע"י חיה, וכשיטת החכמים הנ"ל. [אפשר שהכוונה למעשר עני בלבד, וסובר שטבל טבול למעשר עני אינו אלא בלאו, ועיין בהמשך שם, ועיין אהצו״י דמאי סוף עמ׳ 107.]

ינכה להן מן הדמים. במיוחס לר"ג בבכורות שם: ינכה להם מן הדמים. כנגד מה שאכלו (כלומר, דמי תרומה או דמי בשר בכור וכו'), והשאר יחזיר (כלומר, את ההפרש בין תרומה וחולין). ושמא מ"ש ברישא בד ובכי"ו "ויחזיר להן את השאר" שייך לכאן, וצ"ל: ינכה להן מן הדמים ויחזיר להן את השאר. והסופר כתב כ"ז על הגליון, וטעה המעתיק, וחשב כ"ז לתיקון גירסא ברישא.