תוספתא כפשוטה על מעשר שני ג:י

30. האוכל מעות מעשר שיני וכו'. בבא זו נשמטה בד ע"י הדומות, וישנה גם בכי"ע ובכת"י פ"מ (עיי"ש בפ"מ לירושלמי הנ"ל) ובירושלמי הנ"ל.

31. יחזרו דמים למקומן דברי רבן שמעון וכו'. וכ"ה גם בכי"ע ובירושלמי הנ"ל. ולפי הגירסא שלנו ברישא, הרי אין חילוק לרשב"ג בין פירות ומעות, ולמה לא ערב אותן התנא ושנה: האוכל פירות ומעות מע"ש בשוגג וכו' דברי רשב"ג, ר' אומר בפירות בין בשוגג בין במזיד יזעק לשמים, ובמעות יחזרו דמים למקומן. וגם קשה למה הקדים ברישא את דברי ר' ובסיפא את דברי רשב"ג. ולפיכך ברור שהגירסא הנכונה ברישא היא כגי' כי"ע והירושלמי.

32. בין בשוגג בין במזיד יחזרו וכו'. וכן פסקו בירושלמי הנ"ל. וכן בר"מ הנ"ל: ואם כסף מעשר אכל, יחזרו דמים למקום, ויעלו ויאכלו בירושלים, או יאכל כנגדן בירושלים, אם אין יכול להחזיר את המעות. ועיין ברדב"ז שם. ומסתברים דברי הגר"מ מארים ז"ל (בס' ניר לירושלמי שם) שמדברים בהוציא את המעות בתשלום חוב שאין להם על מה להתחלל עיי"ש, ולפיכך משתדל המוכר לקבל בחזרה את המעות עצמן ששלם, ואם אי אפשר אוכל כנגדן בירושלים. ואנו רואים מכאן שבין רשב"ג ובין רבי מחמירים במעות יותר מפירות. ונראה שהטעם הוא שבפירות שנאכלו הרי למעשה אין להם תקנה, ולפיכך לרשב"ג בין בשוגג בין במזיד יצעק לשמים, ולרבי במזיד גרידא יאכל כנגדן, משום קנס. אבל בהוציא מעות שהמעות הן בעולם ויכול לאכול כנגדן בירושלים ולהלל אותם על הפירות (אעפ"י שהמעות אינן ברשותו, מתחללות משום זכות הלוקח), החמירו בהן בין רשב"ג ובין רבי, כל אחד לשיטתו. אבל כשאיבד את המעות מן העולם (כשאיבדן באור) אפשר שדינן כאוכל פירות מע"ש, שהרי אין להן כבר תקנה, ואין מה לחלל. ועיין מ"ש בזה לעיל פ"ב שו' 37–38 בדין מע"ש של זהב שעשאו כלים.