תוספתא כפשוטה על מעשר שני ב:יא

51. קרוב לתרומה וכו'. ר"מ פ"ו מה' מע"ש הי"ב, ועיין שקלים פ"ז מ"א. ולכאורה מדברים כאן בשהתרומה והמע"ש שוין, שאם לא כן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב. 26 כר' חנינא בביצה י' ב' וב"ב כ"ג ב', ועיי"ש בירושלמי ב"ב פ"ב ה"ו ובמה"פ שם. אבל בר"מ הנ"ל סתם את דבריו, ולא הזכיר שמדברים במחצה על מחצה. וכבר דנו בזה הרדב"ז במקומו ובשושנים לדוד ובח"ד כאן. ושמא הספק כאן (ובשקלים) הוא שהפירות (או המעות) נפלו בשעה שהוליכן למגורות (או לשופרות), ולא תלינן שנפלו מן המגורות (או השופרות) שהן משתמרות. ואם נמצאו קרוב לתרומה מוכח שהוליכן לתרומה, ואם קרוב למע"ש מוכח שהוליכן למע"ש, ואין נפקא מינה כלל בכמות הפירות הנמצאות במגורות. וצ"ע.

52. מטילין אותו לשני חמרין. בר"מ הנ"ל: מחצה למחצה יאכלו כחומרי שניהן, אסורים לזרים וטעונין רחיצת ידים והערב שמש כתרומה. ואסורין לאונן וטעונין הבאת מקום כמעשר. 27 ועיין במנחת בכורים כאן, ויש שם טעות הדפוס. וכנראה שאם רצה לפדותן פודה בדמי תרומה, כדין מע"ש שנפל לתרומה, עיין מ"ש לעיל עמ' 379 שו' 11–12.

52-53. ר' יוסה בי ר' יהודה או' תיבה וכו'. וכ"ה בד ובבבלי פסחים ז' א'. אבל בכי"ע: ר' יוסי אומ' וכו'. וכן גרס בבבלי שם בר"ח, וכן מעתיק במהרי"ק על הר"מ שנביא להלן.

53. אם רוב הניחו חולין וכו'. בבבלי הנ"ל: אם רוב חולין חולין. אם רוב מעשר מעשר וכו'. ומוכח מן הלשון שהתנאי דבוק למעלה, כלומר, אם נשתמשו בה בראשונה ברוב חולין, חולין, ואם נשתמשו בה ברוב מעשר, מעשר. ולפיכך שאלו שם: ואמאי ליזל בתר בתרא, ותירצו ג' תירוצים. ואחד מהם: כגון שנשתמשו בה ציבורין ציבורין, כלומר, שבאותה תיבה עצמה היה צבור של חולין וצבור של מעשר בזמן אחד. וכן משמע מלשון התוספתא כאן: אם רוב הניחו חולין, כלומר, אם רוב הניחו באותה תיבה ובאותו זמן חולין וכו'. וכן העתיק הר"מ בפ"ה מה' מע"ש הי"א: אם רוב מניחין מעשר הרי המעות מעשר. ואם רוב מניחין חולין חולין, ותפס כלשון התוספתא, מפני שהיא מסייעת לרב זביד. 28 ועיין ברדב"ז ובכ"מ שם, ולפי מ"ש ניחא. ועיין בהגהות הרמ"א יו"ד סוף סי' רנ"ט. ובר"מ שם סיים: מחצה למחצה חולין. 29 וכ"ה בשלשה כת"י שבדקתי. וכן מעתיק במאירי פסחים ז' א' (13 ע"ב) סד"ה נמצאו בתיבה. והדברים תמוהים. אבל נאמנת עלינו עדות מהרי"ק שם שכתב: "מצאתי בהשגות ישנות כתוב בהן מחצה על מחצה חולין. א"א ס"א מעשר ע"כ. ונראה שכוונתו שבספרים אחרים מספרי רבינו כתוב בהם מעשר, ובודאי שהיא הנוסחא האמיתית וכו'". ועיין בח"ד שנדחק ליישב את הנוסח שבספרים שלנו.

54-55. הרי שלמים שיש בהן חזה ושוק וכו'. התשובה היא למשנתנו פ"ג מ"ב: אין לוקחין תרומה בכסף מעשר שני, מפני שהוא ממעט באכילתו. ור' שמעון מתיר וכו'. אמרו לו מה אם היקל בזבחי שלמים (כלומר, שניקחין בכסף מעשר) שהן מותרין לזרים, נקל בתרומה שהיא אסורה לזרים. וע"ז השיב ר' שמעון שאף בשלמים יש חלק שאסור לזרים. ועיין באו"ש (פ"ז מה' מע"ש ה"ג) שהעיר שמכאן סתירה לדברי הכ"מ (בפ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"י) שכתב שאם ממעט באכילת מקצת הקרבן לא חיישינן. אבל אפשר שמטעם זה לא חשו רבנן להשיב לר"ש, וכדברי הכ"מ. 30 ומש"ש בעניין הקטרה שמתירה את הבשר לבעלים, הדברים עדיין אינם מוכרחים לגמרי, עיין מה שהאריך בצל"ח ביצה כ' ב', ומ"ש הנצי"ב בהוספות להעמק שאלה במדבר ו', כ'. ועיין בהגהות הרש"ש למשנתנו הנ"ל, ונעלמה ממנו התוספתא שלנו.

55. ר' שמעון בן יהודה אמ' וכו'. וכ"ה בד ובר"ש פ"ג מ"ו. וכן משמע ממשנתנו (פ"ג מ"ו). ובכי"ע: ר' שמעון בן אלעזר אומ' וכו'.

56. כך אמרו בית הלל וכו'. ריבמ"ץ פ"ג מ"ו בשם התוספתא, ירושלמי שם ה"ו. ובמשנתנו (פ"ג מ"ו): פירות (כלומר, של טבל) שנגמרה מלאכתן ועברו בתוך ירושלים, יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים (כלומר, כבר קלטוהו מחיצות, ואינו נפדה). ושלא נגמרה מלאכתן וכו', בית שמאי אומרים יחזור מע"ש שלהם ויאכל בירושלים, ובית הלל אומרים יפדה ויאכל בכל מקום. ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על פירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהם ויאכל בכל מקום, ועל מה נחלקו על פירות שנגמרו מלאכתן, שב"ש אומרים יחזור מע"ש שלהם ויאכל בירושלים. וב"ה אומרים יפדה ויאכל בכל מקום. ועל מחלוקת זו הולכת תשובת ב"ה כאן. ודברי ר"ש בן יהודה שבמשנתנו הובאו גם בבבלי מכות כ' א'.

57. שאם יפדה מעשר שיני שלא יאכל וכו'. וכ"ה בד, וצ"ל: מעשר שיני שלה' יאכל וכו'. וכן בכי"ע: שיפדו מעשר שיני שלהם יאכל בכל מקום. וכן בריבמ"ץ ובר"ש הנ"ל: שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל וכו'. וכ"ה בירושלמי הנ"ל. ופירושו שלשיטת ר' יוסי (במשנתנו הנ"ל) הרי לא נחלקו בפירות שלא נגמרה מלאכתן.

57-58. אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן. וכ"ה בר"ש. וכע"ז גם בריבמ"ץ ובירושלמי. ובכי"ע מוסיף: שיפדו מעשר שיני שלהם. ובד משובש.

58. אמרו להן בית שמיי וכו'. המוקף היא הכפלה מוטעית מלמטה, ואינה בד, בכי"ע, בריבמ"ץ ובר"ש הנ"ל.

60. שיכול להפקירן וכו'. כמפורש בפיאה ספ"א ועיין מ"ש להלן.

61. יכול לעשותן תרומה ומעשרות וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע. ובר"ש הנ"ל: לעשותן תרומה ומעשר עד שירימו, ונשמטו לפניו כמה מלים ע"י הדומות. אבל בירושלמי הנ"ל: אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא להבקירן ולפוטרן מן המעשרות. וכתב בר"ש הנ"ל שב"ה סוברים שהפקר פוטר מן המעשרות אפילו לאחר מירוח, ומשנת פאה הנ"ל היא כב"ש, עיי"ש שנדחק ליישב את משנתנו גם אליבא דב"ה. 31 אמנם במשנה שבירושלמי חסרה בפאה ספ"א הבבא של הפקר, אבל כנראה שאין שם אלא השמטה ע"י הדומות, והיא ישנה בשאר כל הנוסחאות. ברם קשה מאד להעמיד כמה סתמות 32 דמאי פ"ג מ"ב ומ"ג ועוד. ועיין גם בירושלמי מעשרות פ"א ה"א, פ"ה ה"ב ועוד. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 234, ובהע' 6 שם. כב"ש בלבד. ובירושלמי כאן נזכרה עוד תשובה של ב"ש: אמרו להם בית שמאי לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שהוא יכול להוציא עליהן שני ממקום אחר. תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתן שאינו יכול להוציא עליהן שני ממקום אחר. ושמא יש לפנינו חסרון בתוספתא, וצ"ל: אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול [להפקירן. 33 וכן באמת מעתיק הריבמ"ץ למשנתנו בשם התוספתא. אבל כבר הראינו בכ"מ שדרכו של רבינו לתקן את הספרים ע"פ מקורות אחרים, והעתיק ע"פ לשון הירושלמי. דבר אחר אמרו להם ב"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרו מלאכתן שהוא יכול לעשותן תרומה ומעשרות על מקום אחר, תאמרו בפירות שנגמרה מלאכתן שאינו יכול לעשותן תרומה ומעשרות על מקום אחר. אמרו להן ב"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול] לעשותן תרומה ומעשרות על מקום אחר. 34 ומ"ש בירושלמי שם: הדא פשטא שאילה דר' (כ"ה בנוסח הרש"ס, מ"ט ע"א. ולפנינו בטעות: אמר) זעירא, פירושו שמכאן אנו למדים שלת"ק של משנתנו אינו יכול להפריש ממקום אחר, כפירוש הרש"ס. ועיין להלן עמ' 856.

62. אלא עד שיירומו. בד, כי"ע ובר"ש הנ"ל: עד שירימו. ובכפו"פ פכ"ו (עמ' תפ"ו, ד"ר, ר' ע"א): עוד בתוספות מסכת מעשר שני פרק קמא פירות שנגמרה מלאכתן אין חייבין תרומה ומעשרות אלא עד שיערימו. ועיי"ש שמוכח מדבריו שפירש "שיערימו" שייעשו ערימה, כלומר, שיעמיד מהם ערימה. וברור שגירסא משובשת נזדמנה לו להרב, והגירסא שלפנינו נכונה, ופירושה שאין הבעלים חייבים תרומות ומעשרות לכהן וללוי אלא עד שירימו ויפרישו מן הטבל את התרומה והמעשרות, וכלשון התוספתא להלן (פ"ג שו' 37): אין לך בהן עד שירימו. והבעלים יכולים לשרוף את הכרי (בלי הנאה של כילוי), אם ירצו, עיין מ"ש לעיל עמ' 347. וה"ה שאין המחיצה תופסת אותם עד שירימו. ועיין בבלי מכות כ' א'. 35 ועיין בשו"ת הרדב"ז, לשונות הר"מ, סוף סי' קמ"ז ובשטמ"ק חולין קל"א א'.