תוספתא כפשוטה על מעשר שני א:יח

59. היתה לו עיסה של מעשר וכו'. במשנתנו הנ"ל: עיסה של מעשר שני שאפאה והשביחה, השבח לשני. וכן הגיה הגר"א אף כאן. ובח"ד פירש שהברייתא סוברת שיש שבח עצים בפת. ובירושלמי מעמיד את משנתנו בשאין טעם שבחו ניכר. 80 והוא לשיטת רשב"ל שם, כמו שהגיה בפ"מ. וכיוון מדעתו לירושלמי מוגה שהביא במהרי"ק פ"ג מה' מע"ש הי"ד. [אבל עיין מרכבת המשנה במקומו.] ולפ"ז כשטעם שבחו ניכר והשביח בדמים מחמת האפיה, השבח לפי חשבון, כברייתא שלנו.

60. ניפילה הפת ניקדח התבשיל וכו'. להלן ב"ק פ"י ה"ט (ובמקבילות): ועשאו פת ניפולין וכו' והקדיחו. ולהלן שבת פ"ו (בד פ"ז): המצווח לתנור בשביל שלא תינפל הפת וכו'. ובתו"כ בחוקותי פ"ו ה"ב, קי"ב ע"א: והשיבו לחמכם במשקל, שתהא פת ניפולת (ועיי"ש בפי' הראב"ד ובמיוחס להר"ש משנץ). ועיין מ"ש לעיל תרומות עמ' 412. וכנראה שפת ניפולין היא פת שמתכווצת בתנור, ומתפרקת מאליה.

הפגם לשני. שהרי אין כאן לא הותיר מדה ולא טעם לשבח, וממילא אין כאן חלק לחולין שניתן להן חלק בפגם, ואין אחריות מע"ש עליו, ואם נפגם נפגם למע"ש, ונפדה כפי שוייו של עכשיו.

61. דיים שיפדם כשער החטים. שהרי אינו מחוייב להכין את החטים לאפייה, והיה יכול לפדות את החטים ולקנות בכסף בירושלים כל מה שירצה. ועיין מ"ש להלן פ"ג שו' 39–40.

61-62. מקום שמחשבין את הוצאה וכו'. כנראה שהכוונה היא שבמקום שהאופה מחשב גם את הוצאות טרחתו, פודין את החטים כמות שהן, שהרי אינו מחוייב לאכול אותן בירושלים פת דוקא, ויכול לפדותן עכשיו בשויין ולקנות בירושלים בשר או יין.

62. ואין פודין את הככרות. כלומר, אינו פודה את הככרות כשער החטים, שהרי אם רוצה לאכול את החטים חיות בירושלים אין שומעין לו (כמפורש בירושלמי כאן פ"ב ה"א, נ"ג ע"ב), והוא צריך לבשל אותן או לעשותן פת על חשבונו, וממילא אם עשה את החטים ככרות עשאן למע"ש, ואין פודה את הככרות כשער החטים.

62-63. מקום שאין מחשבין את הוצאה וכו'. כלומר, במקום שאין מחשבין את ההוצאה, אלא שהאופה מסתפק בקיבר, בסובין, במורסן ובגנינין (עיין היטב בירושלמי פאה ה"ד, כ' סע"א) שהוא מוציא לעצמו, ושער הככר הוא כשער ההיטין, פודה את הככרות כשער החטים, מפני שאין קדושת מע"ש על כל הפסולת שהוציא לעצמו. 81 עיין בירושלמי תרומות פי"א ה"ד, מ"ז סע"ד, ובר"מ פ"ג מה' מע"ש הי"ב.

63. שמן של מעשר שני וכו'. חוזר למשנתנו (פ"ב מ"א): אין מפטמין שמן של מעשר שני. ומוסיפה התוספתא שאם נתערבו בדיעבד, דינו כיין ודבש שנתערבו (לעיל שו' 55), והשבח לפי חשבון.

64. זה הכלל אמ' ר' יוסה וכו'. במשנתנו הנ"ל: זה הכלל, כל ששבחו ניכר השבח לפי החשבון וכו', ומפרשת התוספתא שצריך שיהא שבחו ניכר בין במדה ובין בטעם. אבל הותיר במדה ואין שבחו ניכר, או ששבחו ניכר ולא הותיר במדה (כגון שסילק את הנותן טעם), השבח לשני. וכן פירש הר"מ בפיה"מ (פ"ב מ"א): הוא שיוסיף אותו הדבר במשקל המעשר ובכמותו, לא שיראה שם החולין באיכות המעשר בלבד, כלומר, שצריך שניהם, כמות ואיכות, הותיר מדה וטעם ניכר. וכן פסק בפ"ג מה' מע"ש הי"ד. וכבר העיר במהרי"ק שם שמקורו היא התוספתא שלפנינו, ופירש כן את דברי ר' יוחנן בירושלמי כאן. וכן כתבו מדעתם בח"ד כאן סד"ה לוג ובאו"ש על הר"מ שם.