תוספתא כפשוטה על כלאים ד:ז

19-20. כל מחיצה שעשויה שתי וכו'. מחלוקת זו היא אף במשנת עירובין ספ"א (לעניין מחיצת שבת). ובירושלמי שם (פ"א ה"י, י"ט ע"ג): תנא ר' חנין ר' יוסה בשם רב ששת כשם שחלוקין כאן, כך חלוקים בכלאים, והכוונה לתוספתא כאן. [ודברי ר״י בר״י הם דווקא בקנים, אבל לא בעומד של ג׳ טפחים (עיין בירושלמי עירובין פ״א רה״ח י״ט ע״ב, ומ״ש להלן שם פ״ב ה״א ד״ה והקיפוה).]

22. לכפר עזין. וכ"ה בד. ובכי"ע ובמשנתנו (פ"ו מ"ד): לכפר עזיז. 13 אבל בפי' הרא"ש שם: עזין. שם מקום. והיא חרבת עזיז, מדרום לחברון. 14 עיין מ"ש ר"ש קליין בספרו ארץ יהודה, עמ' 155. ועיין ערוך ערך חזיז.

24. מפני גפנו. וכן מעתיקים בריבמ"ץ ור"ש פ"ו מ"ד ובכפו"פ פנ"ח עמ' תשנ"ט. וכ"ה בפיה"מ שם אף בכי"י תימן. אבל בהוצ' באמבערגער (בנוסח הערבי עמ' 42): מפני כרמו. ועיין בירושלמי פ"ו ה"ד, ל' ע"ג, ובר"מ פ"ו מה' כלאים הי"ב.

לבית המגונין. בכי"ע: המגינין, ובמשנתנו (פ"ו מ"ד): המגנייה. ובמשנה שבירושלמי: מגינייא. ופירש הרש"ס (ק"י ע"ב): שדה של משפחה ידועה. 15 עיין מ"ש קליין הנ"ל, עמ' 145, הע' 75.

25. על מקצת קורה ובו סדן של שקמה. במשנתנו הנ"ל: על מקצת הקורה וסדן של שקמה ובו קורות הרבה וכו'. ובפיה"מ להר"מ שם: ומה שאמר ובו קורות הרבה, ר"ל בסדן של שקמה. ובנוסח הרש"ס (ק"י ע"ב): בסדן של שקמה על מקצת הקורה ובו קורות הרבה וכו'. ובתוספתא צריך לפרש כאן "ובו", היינו בבית המגינין. ומקום הספק היה אם הקורות של הסדן נחשבות כאילן אחד, וכבר אמרו במשנתנו (פ"ו מ"ג) שהמדלה על מקצת אילן סרק 16 ואעפ"י ששקמה (עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ג שו' 30) אילן מאכל הוא (עיין מ"ש לעיל שם שו' 44, ומ"ש להלן), הרי שקמה באה במחשבה להלכות אילן סרק (עיין מ"ש בשביעית הנ"ל), וכיוון שהדלה עליה גפן בטלה. ועיין בפי' הרש"ס, ק"י ע"ב, הנ"ל. לא יביא זרע תחת המותר.

26-27. באילן אילן בפני עצמו. וכ"ה בד (וצ"ל: כאילן). ובכי"ע: בפני עצמו אילן הוא. ובריבמ"ץ פ"ו מ"ד: כאילן בפני עצמה. ובר"ש שם: כאילו בפני עצמה. ובפי' הרא"ש: כאילן. ובפי' הרש"ס (קי"א רע"א): כאילו היא בפני עצמה. ולפ"ז משמע לכאורה שטעם ההיתר הוא, מפני שכל קורה נחשבת לאילן מיוחד, ואין כאן הדלאה על מקצת אילן אחד. ברם מן הירושלמי (עיין להלן) מוכח שאף באילן סרק לא התירו לזרוע תחת בד אחר. 17 ולא התירו לזרוע אלא תחת אילן אחר, אפילו אם סוף הגפן להתפשט אף עליו, אבל לא תחת בד אחר שבאותו אילן עצמו. וכן משמע אף מלשון משנתנו פ"ו מ"ג. והקורות שבסדן הרי הן כבדים באותו אילן. וכן מוכח בר"מ (פ"ו מה' כלאים הי"ב). ויש לשאול מה נשתנתה שקמה משאר אילני סרק. והנה בפיה"מ להר"מ למשנתנו פירש: והשאר מותר, והתיר לו לזרוע תחת שאר הקורות היוצאות מגוף השקמה, מפני שהוא אילן מאכל. ותמהו עליו (עיין בתיו"ט למשנתנו) מן התוספתא כאן. ור' יונה בר"ג שיער שהר"מ גרס כגירסת הר"ש הנ"ל: "כאילו בפני עצמה, ר"ל אף שביטל קורה זו שהדלה עליה, אבל קורות אחרות לא יבטלן מפני גפנו, מפני שנחשבת כל קורה כאלו היא בפני עצמה, וזהו דווקא באילן מאכל, משא"כ באילן סרק דנחשב כולו לאחד וכו'". ועיין מ"ש בקול הרמז למשנתנו. ובאמת פירוש ר' יונה נכון גם לפי הגירסא שלפנינו, וכוונתה שבשקמה דווקא אנו רואים כל קורה כאילן אילן בפני עצמו, מפני שהיא גם אילן מאכל, ומה שביטל ביטל ומה שלא ביטל לא ביטל. ועיין מ"ש להלן.

27. אם היה מפציע וכו'. וכ"ה בד. ובכי"ע: אם היה מפסיע וכו'. ופירושו שאם בד הגפן היה דרכו לפסוע ולהתפשט 18 עיין להלן. ועיין ירושלמי סוכה פ"א סה"א, נ"ב ע"ב, ומ"ש בתרביץ ש"ב, עמ' 238, הערה 3. גם על שאר הקורות 19 כלומר, באותה שנה, עיין תוספתא כלים ב"ב פ"ה סה"ו: מותר אפיפירות מהו לקדש? אמרו לו על מקום שהחדש יכול להלך כל אותה שנה . ה"ז אסור, מפני שכולן כאילו אילן אחד, כלומר, הואיל והוא פוסע הרי מוכח שכיוון לבטל אף את הקורות האחרות לגבי הגפן, ודינה ככל שאר אילנות סרק. וכפירוש הר"מ הנ"ל. ובירושלמי (פ"ו ה"ג, ל' ע"ג): א"ר מנא וכו' אם היו שתי פיפירות מותר. א"ר חיננא ותני ופליג, אם היה דרכו לפסע אסור. ותני כן, ר' שמעון בן אלעזר אומר אם היה דרכו לפסע בין פיפור לפיפור, כפיפור אחד הוא. ומכאן שאף באילן סרק אינו מותר לת"ק אלא בשתי אילנות (אפילו אם דרכו לפסוע), אבל מקורה לקורה באותו אילן משמע שאף לת"ק אסור. ולפיכך פירש בר"מ הנ"ל שבקורות שקמה התירו, מפני שהוא אילן מאכל, וכשביטל קורה אחת ועשאה לאילן סרק, אין כאן הוכחה שביטל אף את השאר, ורואין אותן כאילן אילן בפני עצמו, וכמו שכתבנו לעיל.