תוספתא כפשוטה על כלאים ד:ו

11. נמצאת אומ' שלש מדות וכו'. רוקח הנ"ל, ועיין ריבמ"ץ פ"ד מ"ד. והברייתא שלנו הובאה בבבלי עירובין ט"ז א' כגירסא שלנו בשינויים בלשון, אבל לא להלכה. עיין להלן. ובירושלמי 10 כאן פ"ד ה"ט, כ"ט ע"ב; עירובין פ"א ה"ח, י"ט סע"ב; סוכה פ"א ה"א, נ"ב סע"א. בשינויים חשובים, ועיין במה"פ כאן ד"ה נמצאת.

11-12. כל שפחות משלשה צריך שלא וכו'. משנתנו פ"ד מ"ד ובבלי הנ"ל. ובס' המפתח לר"ן שבת ק"א א' (הוצ' גאלדענטהאל, מ"ג ע"ב): עיקר דילה במסכ' כלאים פר' ד מחיצת הקנים וכו' (כלומר, משנתנו הנ"ל) ובתוספת' בפר' ג' (צ"ל: בפ' רג'=רבן גמליאל) כל שהוא פחות מג' צריך שלא יהא וכו'. ובעירובין י"ד א' (נ"ז ע"א) כתב: עיקר בירור זה בתוספת כלאים, והיא הברייתא האמורה בזה הפרק הבא לפנינו כל שהוא פחות מג' וכו', וכבר בררנוהו בפר' הזורק במס' שבת. ועיין שם בברכות ספ"ג כ"ה ב' (י"ה ע"א). ועיין הגירסא להלן עירובין פ"ב (בכי"ע פ"ג) ה"ב ומ"ש בתס"ר ח"א עמ' 150 בשם כי"ל. ובירושלמי כאן הנ"ל: נמצאת אמר לענין כלאים כל הפחות משלשה כסתום.

12. כדי שיכנס הגדי. בבבלי הנ"ל: כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש. ועיין בתוספות הערוך השלם לקרויס עמ' קע"ה ערך זקר.

13. משלשה עד ארבעה צריך וכו'. וכ"ה בבבלי הנ"ל. והעמידה אביי (שם ט"ז ב') אפילו כרבנן שבשלשה גרידא אמרינן לבוד, ונקט כאן ארבעה כדי להתיר כנגד העומד, עיין להלן. ועיין גירסת הירושלמי להלן. ועיין מ"ש במאירי לבבלי שם.

13-14. כדי שלא יהו פרצות כבנין וכו'. בבבלי הנ"ל: כדי שלא יהא פרוץ כעומד וכו'. והעמידה רב פפא (הסובר שפרוץ כעומד מותר, עיי"ש ט"ו ב') שפרצות כבניין לאו דווקא אלא פרצות יותר מעט, מפני שכמלואו (לעיל) פירושו שהגדי [=שהגדור] נכנס ויוצא, עיין בר"ח ורש"י שם. ובירושלמי הנ"ל: מג' ועד ארבעה אם העומד רבה על הפרוץ מותר. ואם הפרוץ רבה על העומד אסור.

14. היו יתרות על הבניין וכו'. מכאן הסתייעו בעירובין שם לשיטת רב פפא שדווקא בפרצות יתירות על הבניין אסור, אבל בשוין מותר. ורב הונא בריה דרב יהושע מפרש שלא נקטו לשון זו אלא אגב סיפא: אם היה עומד מרובה על הפרוץ וכו'.

14-15. כל שהן ארבעה מארבעה ולמעלה וכו'. בבבלי הנ"ל: ומארבעה עד עשר אמות וכו'. ובכי"י, בדפוסים ישנים ובראשונים שם (עיין דק"ס, תוספ' ד"ה מארבעה וריטב"א שם): ומארבעה עד ארבע אמות, ומארבע אמות עד עשר וכו'. 11 וכן היתה הגירסא לפני הריבמ"ץ, עיין בפירושו לפ"ד מ"ד. והיא היא, אלא שיש כאן ייתור לשון. ועיין באו"ש פ"ז מה' כלאים הט"ז.

18. פרצה יתירה על עשר אמות. מכאן וכן מגירסת הבבלי אינו מבואר מה דינו של כנגד העומד לעניין כלאים. וברש"י עירובין (ט"ז א' ד"ה ועד עשר) מפורש שבפירצה יותר מעשר אפילו כנגד העומד אסור. וכן בפי' הראב"ד לתו"כ (תזריע ספ"ח, ס"ו ע"ב): מחיצת חצר שנפרצה ביתר מעשר שאעפ"י שהעומד מרובה על הפרוץ אסור אף כנגד העומד, בין לעניין שבת, בין לענין כלאים, דכולה מחיצה בטלה לה. וברשב"א לעירובין הנ"ל וכן בגליון הבבלי שם (בשם ת"י) מפורש שכנגד העומד מותר. וכן מסיק בריטב"א שם שכן הסכימו כל המפרשים (לעניין כלאים). וכן מפורש בירושלמי הנ"ל (לעיל הערה 10): יותר מעשר אעפ"י שהעומד רבה על הפרוץ, כנגד העומד מותר, כנגד הפרוץ אסור. 12 ועיין בגליון הש"ס לירושלמי עירובין פ"א סה"ח. וכן מוכח אף מלשון המשנה (פ"ד מ"ד): יתר מכאן כנגד הפרצה אסור.

אם היו קנים מדוקרנין וכו'. בערוך ערך פאה (ב'): ובסוף הפרק בגמ' השיירא (עירובין ט"ז א' הנ"ל. וכ"ה שם י"א ב') ובתוספתא דכלאים בפ' רבן גמליאל היו שם קנים הדוקרנין (כגי' הבבלי) ועשה להן פיאה מלמעלה, אפילו ביותר מעשר מותר, פירוש כל מידי דמקיף ולא מגין, ומכסיא כולה, קרו לה פיאה. ועיין בירושלמי הנ"ל ומ"ש לעיל שו' 10–11.