תוספתא כפשוטה על כלאים ג:ו

29-30. ולשורה ארבעה טפחים. וכ"ה בד. ובכי"ע: ששה טפחים. 27 בשנו"ס ציינתי שבכי"ע נשמט מ"ארבעה טפחים" עד "ששה טפחים" (שו' 31), וכתבתי כן לשם הקיצור. אבל קרוב יותר שבשו' 31 הגירסא הנכונה היא "ולגפנים" (במקום "ולשורה"), וממילא מסתבר יותר שנשמטה שם כל הסיפא ע"י דמיון הסוף, כלומד, מ"ששה טפחים" עד "ששה טפחים". וכצ"ל לפנינו. ופירושו שאם הרחיק מעיקר הכרם ד' אמות מן הצד, מרחיק ו' טפחים מן השורה וזורע.

30. וגפנים החיצונים נראין מבנתים וכו'. כלומר, שאינן מכוונות גפנים כנגד גפנים, אלא עומדות נגד הבנתים של גפני הכרם. ובירושלמי (פ"ה סה"א, כ"ט ע"ד): שורה החיצונה שאינה מכוונת כנגד הכרתין נותנין לה עבודתה, וזורע את המותר. ולפי גירסא זו נראה שהגפנים החיצוניות היו מרוחקות מן הכרם יותר מד' אמות עד ח' אמות, ולפיכך יכול לזרוע גם בפנים במרחק ו' טפחים מן החיצוניות אם הוא רחוק ד' אמות מן השורות הפנימיות. ועיין מ"ש להלן.

30-31. כשהוא מודד מבפנים נותן לכרם ארבע אמות וכו'. ואף כאן פירושו כדלעיל בירושלמי שהמרחק בין החיצוניות ובין הפנימיות הוא יותר מד' אמות עד ח', ולפיכך זורע כל הבנתים בין ו' טפחים של החיצוניות ולפנים, ובין ד' אמות של הפנימיות ולחוץ. ובירושלמי הנ"ל המשיכו: א"ר יוסי שאם היו זורעין בתוך ששה הכל אסור, חוץ לששה, הגפנים מותרות והכרם אסור. ור' יוסי מעמידה בכרם הרגיל שכל השורות נטועות ארבע, ארבע אמות, וממילא אין בין החיצוניות והפנימיות אלא ד' אמות, ואם זרע בפנים מחוץ לששה טפחים של החיצוניות, נאסר הכרם, אבל הגפנים החיצוניות מותרות. ועיי"ש בה"ב בירושלמי.

31. ולשורה ששה טפחים. בד: ולגפנים ששה טפחים. וכן בפי' סדרי משנה לר' נתן אב הישיבה (כת"י הנ"ל בשו' 27, ס"ג ע"א): לקו' אלתוספה נותן לכרם ד' אמות ולגפנים ששה טפחים. ועיין מ"ש לעיל הערה 27.