תוספתא כפשוטה על כלאים ב:א

1. הרוצה לעשות שדהו שורות וכו'. במשנתנו (פ"ב מ"ו): הרוצה לעשות שדהו משר, משר מכל מין, ב"ש אומרים שלשה תלמים של פתיח, ובית הלל אומרים מלוא העול השרוני. וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו. ופירושה שלא נאסרו כלאי זרעים אלא בערבוביא, אבל שדות מיוחדות מותר לזרוע ממינים שונים, אפילו שלא בהרחקה. ולפיכך מותר לו לזרוע שורות, שורות ממינים שונים, ובלבד שיהו נראות כשדות מיוחדות. ועיין בפיה"מ להר"מ פ"ג רמ"א ומ"ש בס' משנה ראשונה כאן ספ"א ובמל"מ ריש ה' כלאים. והדברים מבוארים בברירות בפי' הרלב"ג על התורה, קדושים, קס"ב ע"ב, עיי"ש. ועיין מ"ש להלן סוף הע' 8. והתנו ב"ש במשנתנו שכל שורה צריכה להיות רחבה לכל הפחות כג' תלמים של פתיח 1 והם תלמים רחבים שנעשים בתחילה לפתח את השדה, עיין מ"ש לעיל פאה, עמ' 136, שו' 35 ד"ה ושלשה. וב"ה פירשוה כמלוא העול השרוני, ואין בין דברי שניהם אלא שיעור כל שהוא. ובירושלמי אמרו (פ"ב ה"ז, כ"ז סע"ד): עושה שתי אמות וכו', וזהו בוודאי כשיטת ב"ה. 2 פירשתי את משנתנו ע"פ פירוש הגר"א בשנו"א ור' יהוסף אשכנזי במלא"ש, והוא ע"פ הריבמ"ץ והר"ש. והר"מ פירש שצריך הפסק כג' תלמים של פתיח, עיי"ש. והברייתא כאן לא הזכירה ברישא את שיעור רוחב התלמים (עיין בסיפא), אלא הוסיפה שהתלמים צריכים להיות מפולשין. 3 בירושלמי (פ"ב ה"ו, נוסח הרש"ס, ל"ב ע"א): דתניא עושה כל משר כג' תלמים של פתיח מפולשין מראש השדה ועד סופו. וכ"ז חסר לפנינו בירושלמי, וקרוב מאד שהיא הוספת הרש"ס בעצמו (כפי שמשמע קצת מן הדבור "דתניא" במקום: דתני) ע"פ התוספתא, ובאמת לא הזכירה התוספתא כאן כלל "של פתיח", שהיא שיטת ב"ש. ועיין מ"ש להלן בסיפא. ועיין בפי' הרש"ס, כ"ט ע"ב, וס"ד ע"ב, וצירף שם את נוסח התוספתא לנוסח הירושלמי, עיי"ש. אבל עיין להלן שו' 54 ומש"ש.

3. בן חנן איש ואני. וכ"ה להלן שו' 17. ובד: איש יוני, ובכי"ע: איש יאני. ובירושלמי (פ"ב ה"ו, כ"ח ע"א): בן יוחנן איש ינוח. 4 והוא נזכר אף בספרי דברים פיס' ב', עמ' 9: אבא יוסי בן חנן איש ינוח אומר משום אבה כהן בן דליה. והיא ואני, היא יאני, וכולן קיצור מינוח (מלכים ב' ט"ו, כ"ט).

דין ארך וכו'. בכי"ע: דיו אורך וכו' (וכ"ה להלן שו' 17), כלומר, דיו לתלם שיהא ארכו חמשים, ואין צורך במפולש. ובירושלמי הנ"ל: בגדולה (כלומר, אם השדה גדולה) חמשים אמות, ובקטנה על פי רובה.

כמה רחבו. וכן בכי"ע: כמה רוחבו. והנכון בד: כמה רחב', כלומר רחבן של שלשת התלמים. עיין מ"ש להלן. ומקודם לא נחלקו אלא על שיעור ארכן של תלמים, ועכשיו מפרש את רחבן לכולי עלמא.

3-4. מלוא עול השרוני דומה לעול של כרמים. כדברי ב"ה במשנתנו, אלא שהתוספתא מוסיפה שהוא דומה לעול של כרמים. והנה השרון היה מקום כרמים (עיין במשנתנו נדה ספ"ב), והטיט שלהם היה רך ולא היה מתייבש יפה, 5 עיין במשנת ב"ב פ"ו סמ"ב ובבבלי שם צ"ז סע"ב ובמשנת סוטה פ"ח סמ"ג ובירושלמי שם ובמקבילות. ומתוך כך היו חורשים שם בבקר דק ובמחרישה קטנה, כמו בבבל (עיין בבלי ב"ב כ"ו א'), ומלואו הוא שתי אמות (כירושלמי כאן פ"ב רה"ו, ועיין בבלי ב"ב הנ"ל). ובראב"ד פ"ג מה' כלאים הי"ב (בד"ק): לשון המשנה (פ"ג סמ"ג) ורוחב כמלואו, ופי' כמלוא העול שחורש בו התלם. ולשון התוספתא עניין אחד כמלוא העול. ובר"מ ד"ו של"ד ואילך הגי' בהשגות: כמלוא העול השירוני (או: השרוני), והוא בודאי שיבוש, שהרי כן מפורש במשנה. אבל בר"מ ד"ו רפ"ד, ש"י ושי"א הגירסא בהשגות: כמלוא השרטוט. וכ"ה גם במהרי"ק וברדב"ז. ושמא אין הכוונה כלל לתוספתא כאן, אלא היתה לו גירסא אחרת להלן שו' 49.

4. תחלתו כשיעור הזה וכו'. פי' הרש"ס, כ"ט ע"ב. ובירושלמי (פ"ב רה"ו, כ"ז ע"ד): ר' זעירא ר' לעזר בשם ר' חייה רובה עושה שתי אמות על שתי אמות 6 כלומר, שצריך לחיות רחב שתי אמות לכל הפחות לאורך שתי אמות. ומיצר והולך אפילו כל שהוא. וכן פסק הר"מ בפ"ד מה' כלאים ה"ו. 7 ועיין בכפו"פ פנ"ו, עמ' תשמ"ט, שרמז לתוספתא כאן. ועיין בפי' הרש"ס הנ"ל ולהלן שם, ל' ע"ב.

5. היו לו שתי שדות וכו'. וכ"ה בד ובפי' הרש"ס, ל"ב ע"ב. ובכי"ע שתי שורות וכו'. ובמשנתנו (פ"ב מ"ז): היה ראש תור (עיין להלן הע' 11) חטים נכנס בתוך של שעורים מותר, מפני שהוא נראה כסוף שדהו. שלו חטים ושל חבירו מין אחר, מותר לסמוך לו מאותו המין. ופירשו המפרשים שדווקא לשדה חבירו מותר לסמוך ממין של חבירו. ומכאן שאם היו לו שתי שדות זרועות שני מינים אסור לסמוך במין השדה השניה. ולא עוד אלא שאסור לאדם לזרוע שתי שדות משני מינים בלי הרחק. ונראה ששיטת הירושלמי והתוספתא היא שבשתי שדות מותר לזרוע בלי הפסק, אם ניכר שהן שתי שדות, עיין במה שהאריך הרש"ס כאן, ל' ע"א ואילך. ולא אמרו תבואה בתבואה בית רובע (פ"ב מ"י) אלא בשדה אחת, 8 בר"מ פ"ג מה' כלאים ה"ט: ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת בשדה אחת מרחיק ביניהן בית רובע. ומכאן משמע שהרחקה זו היא בשדה אחת דווקא. ברם בכל הדפוסים הישנים הגירסא היא: בשדה אחר. וכן בכל כתהי"י שבדקתי: בשדה אחרת. וכ"ה ביו"ד סי' רצ"ו ס"ק ט"ז. וכן מוכח מדברי הר"מ בהט"ז שם ובפיה"מ כאן. ואין לזוז מגירסא זו, ולהלכה אסור להסמיך מין אחר לשדה אחרת משלו. ורבותינו יפרשו שהברייתות כאן הן כר' מאיר (פ"ב מ"ט). ולפיכך מותר להסמיך, עיי"ש בס' משנה ראשונה. אבל לא בשתי שדות. ועיין להלן שו' 29 ואילך ומש"ש. ואפילו החכמים לא נחלקו על ר"מ (פ"ב מ"ט) אלא בעושה קרחות קרחות בשדה אחת, אבל שני מינים בשתי שדות שלמות מותר לכ"ע, מפני שניכר לעין שלא נזרעו בערבוביא, ועיין להלן שו' 12 ומש"ש, ועיין להלן הערה 18. וברישא של משנתנו התירו אפילו בנכנס מין לתוך שאינו מינו, ובלבד שלא יכנס בעירבוביא, אלא כראש תור, אבל אם לא נכנס אלא נסמך, מותר בשתי שדות. ולפ"ז לא שנו במשנתנו "ושל חבירו חטים" אלא לרבותא, כלומר, אעפ"י שאין לצרף את סוף שדהו לשל חבירו, 9 או שנקטו כן אגב הסיפא, מפני מחלוקת ר' שמעון והחכמים, וכפירוש הירושלמי במחלוקת זו, או שהגבול בין השדות מפוצל, ובכגון דא אסור אם שתי השדות הן שלו. ונראה כאילו יש לו מין אחר בסוף שדה עצמו, מ"מ מותר, מפני שהעין אינה מבחינה בין שלו לשל חבירו, ומשום הכי מותר. 10 וכן משמע מן הירושלמי פ"ב ה"ו, כ"ז סע"ד: אף בשתי שורות כן. מעתה אפילו בינו לבין חבירו מותר. ועיין מ"ש להלן.

6. היה חורש ומכניס חטים וכו'. כלומר, ע"י החרישה הוא לפעמים מכניס במחרישה משדה לשדה מין אחר. 11 הגאון (תשה"ג גיאוניקה ח"ב, עמ' 40) פירש שראש תור הוא ראש הגבול, ראש השפה, ראש השורה. ועיין גם במיוחס לרש"י דברי הימים א' י"ז, י"ז. ולפי פירוש זה דין התוספתא כאן מתאים לראש תור של משנתנו (פ"ב מ"ז, עיין מ"ש לעיל ריש שו' 5). אבל פירוש זה קשה מאד (עיין במשנת כלים פי"ח מ"ב ועוד). ומסתבר פירוש רוב הראשונים שראש תור הוא מעין צורת "ראש השור". והוא ביטוי של עובדי אדמה שקראו כן לצורה ידועה של שטה הזריעה, כמו שקראו "זנב הסוס" (לעיל פ"א שו' 47) לצורה ידועה של חרישה. וכל הברייתא נעתקה בפי' הרש"ס, ל"ב ע"ב.

7. נראות בתוך שדה לחטים וכו'. עיין להלן שו' 10. ובכי"ע ובפי' הרש"ס הנ"ל: כסוף שדה וכו'. ובד: מפני שחטים נראות כסוף שדה לשעורים, ונשמט באמצע ע"י הדומות. וטעם ההיתר הוא, מפני שהמחרישה מכניסה את המין האחר במקום אחד, ושלא בעירבוביא, ודינו כראש תור מסוף שדה הנכנס למין אחר המפורש במשנתנו. ומיהו לא התיר הת"ק לעשות כן לכתחילה, אלא מתיר אם המחרישה הכניסה מין בשאינו מינו שלא בכוונה. והרש"ס הנ"ל פירשו בצלעות ישרות, ובשדה אחת ששייכת לאחר, וקשה להעמיס כן בלשון התוספתא.