תוספתא כפשוטה על כלאים א:יז

46. אין מחייבין אותו וכו'. במשנתנו (פ"ב מ"ג): כמה יהא חורש כתלמי הרביעה, כלומר, כתלמים שעושים אחרי הרביעה הראשונה. (הר"ש). ובר"מ (פ"ב ה"ג): כדרך שחורשין אותה קודם המטר כדי שתרוה. 54 עיין מ"ש לעיל, עמ' 136, שו' 35 ד"ה ושלשה. ובירושלמי שם: תני אבא שאול אומר אין מחייבין אותו וכו'. וקרוב לוודאי שהמלים "תני אבא שאול אומר" היא פיסקא ממשנתנו שנכנסה שלא במקומה, 55 דבר רגיל מאד בירושלמי, עיין במבוא לנוה"מ הנ"ל, סוף עמ' 941 ואילך. ומקומה הנכון למטה שם לפני: מה טעמא דאבא שאול וכו'. וכבר העירו שבריבמ"ץ למשנתנו לא העתיק מן הירושלמי את המלים "אבא שאול אומר".

46-47. אלא חורש חריש גס וכו'. ופירשו בירושלמי: מכיון שנתן דעתו לחרוש אפילו לא רצף.

48. סוף שעפרה של זו נוגע וכו'. וכ"ה בכי"ע. ובד: סוף עפרה נוגע בעפרה של זו. ובירושלמי הנ"ל: סוף עפרה של זו נוגע בזו, וסוף עפרה של זו נוגע בזו. כלומר סוף עפר התלם שפיזרה המחרשה לצדדין נוגע בעפר שנפל מן התלם השני. וחרישה כזו נקראת "זנב הסוס".

48-49. אם צימחה והוריד לתוכ' בהמה וכו'. בירושלמי (פ"ב רה"ג): ואם צימחה והוריד בהמתו לתוכה וקירטמתה וכו'. ובר"מ פ"ב מה' כלאים הי"ד: ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח, הרי זה מותר לזרוע שם מין אחר. ובפסיקתא זוטרתא ריש בלק כתב: לפי שכל הבהמות רועות ותולשות הירק ומניחות שארית בקרקע, אבל השור לוחך כמו האש שלוחכת אפילו השורש. 56 ועיין בבמ"ר שם פ"כ, ד', ובערוך ערך קרטם. ונראה שאפילו בשאר בהמה אינו דומה לקוצר (עיין ר"מ פ"ב מה' כלאים הי"ב), מפני שבקוצר אינו מוכח שרוצה לעקור את הכלאים, אלא אדרבה קוצר לשחת, ומקוה שלא יפסיד את השאר, אבל במוריד את בהמתו לשדהו, מוכח שרוצה לאבד את העשב, מפני שכל בהמה דרכה לקלקל את הנשאר. ועיין בשנות אליהו פ"ב מ"ג ומ"ש לעיל שו' 44, ולפי שיטת הראב"ד והגר"א אין צורך לכל זה.