תוספתא כפשוטה על כלאים א:טו

37. הזורע והמנכש והמנפח. ברור שצ"ל: והמחפה. ובד: והחופה. ובכי"ע: הזורע והמחפה והמנכש. וע"י שהוא מנכש את העשבים הרעים הוא מועיל לזרעים שנשארו. ועיין על המקבילות להלן.

38. עובר בלא תעשה וכו'. בבבלי (מו"ק ב' ב', מכות כ"א ב', ע"ז ס"ד א'): המנכש והמחפה בכלאים לוקה. ר' עקיבא אומר אף המקיים. ולפ"ז מוכח שלר"ע לוקה במקיים. אבל התוספתא שמנתה אף "הזורע", הרי בהכרח שגם לרבנן לוקה בזורע, ומ"מ לא שנתה כאן לוקה, ומכאן משמע קצת שנקטו "לא תעשה" אגב דברי ר"ע, שאף הוא מודה שבמקיים אינו לוקה. ולפ"ז דברי התוספתא להלן (מכות פ"ה ה"י): והמקיים כלאים עובר בלא תעשה, אבל אינו לוקה את הארבעים וכו', היא כר' עקיבא. וכן מפורש בירושלמי כאן (פ"ח ה"א, ל"א ע"ב): כלום אמר ר' עקיבה אלא לעבור שמא ללקות, כלומר אתמה. ומכאן שלר"ע גם ע"י מעשה (שאינו בגוף הכלאים) אינו לוקה. ובמחפה לוקה לכ"ע משום זורע. ברם לעיל שם בירושלמי (רפ"ח) אמרו על משנתנו (כלאי הכרם אסור מלזרוע ומלקיים): מה כר' עקיבה? דר' עקיבה אומר המקיים עובר בלא תעשה. א"ר יוסי דברי הכל היא. הכל מודים באסור שהוא אסור. בשלא קיים ע"י מעשה, אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה. כהדא דתני המחפה בכלאים לוקה. ומרהיטות הלשון משמע שבקיים ע"י מעשה לוקה אפילו לחכמים. ואם לא נבקש למצוא מחלוקת בתוך אותה הסוגיא בעצמה, נצטרך להדחק ולפרש שבמקיים ע"י מעשה פירושו במעשה בגוף הכלאים, שהוא חייב משום זורע לכ"ע. אבל במקיים שלא במעשה 39 והוא הדין במעשה שלא בגוף הכלאים, כגון גודר וכדומה, עיין בתוספ' ע"ז ס"ד א' ד"ה ר"ע. עובר בל"ת לר"ע, ולרבנן אינו אלא איסור מדרבנן. וכן פירש במאירי 40 מו"ק ב' ב', עמ' ט"ו; ע"ז ס"ד א', עמ' 253; מכות כ"א ב', עמ' ק"ד. ובבאורי הגר"א יו"ד (סי' רצ"ז ס"ק א', אות ג'). ועיין בשער המלך פ"א מה' כלאים ה"ג, ובטורי אבן מגילה י"ג ב' ד"ה ועל הכלאים. ברם בערוך (ערך קם ב') פירש שלר"ע לוקה במקיים גרידא. 41 וכן מפורש בספרי כי תצא פי' ר"ל, בכ"י לונדון, לפי שנו"ס בהוצ' הר"א פינקלשטין, עמ' 263: המקיים כלאים בכרם לוקה משום שני לאווין. אבל בשאר הנוסחאות שם: עובר בשני לאוים. וכבר העיר במיוחס להר"ש משנץ לתו"כ קדושים (ע"ח סע"ג): "והוא לשיטת הירושלמי דמשמע כן בריש פ"ח וכו'". וכן משמע מפירוש הראב"ד לתו"כ קדושים פ"ד הט"ו (פ"ט ע"ב) שסובר שאם עשה מעשה בין בגוף הכלאים ובין שלא בגופן לוקה אפילו לחכמים, וכר' יוסי בירושלמי כאן רפ"ח. 42 ועיין בראב"ן סי' נ"ג, הוצ' הר"ש אלבק, כ"ב ע"ג, ובהערה כ"ג שם. ולפ"ז צ"ל שישנה מחלוקת באותה סוגיא בירושלמי, עיין מ"ש לעיל. ובבבלי מו"ק ב' ב' העמיד רבה את כל הברייתא כר"ע ופירש: כולה ר"ע היא, ומאי טעם קאמר מאי טעם המחפה בכלאים לוקה משום מקיים, שר"ע אומר אף המקיים. ועיין בהערה למאירי מו"ק עמ' י"ד הע' 5. וכמובן שאין להעמיד כן את התוספתא, שהרי היא מנתה גם זורע בתוכם, ולבבלי היתה מסורת אחרת בדברי הברייתא, ואף שנתה: לוקה, במקום: עובר בל"ת.

38-39. וזורעים זרעים וזרעוני אילן כאחד. וכן בד: וזורעי' זרע וזרעוני וכו'. ובכי"ע: זורעין זרעוני אילן כאחד. וכ"ה בשם התוספתא ברמב"ן חולין ס' רע"א, שם פ"ב ב'. וכן בתשב"ץ ח"ג סי' שי"ד: ואפילו לערב זרעוני אילן ולזרעם כאחד מותר. ובירושלמי פאה (פ"א ה"ה, ט"ז ע"ג): תני זורעים זרעים וזרעי אילן כאחד. ופירש הרש"ס: תרתי קמ"ל. חדא דשני מיני אילן זורעין כאחת, ועוד דזורעין זרעוני דירק או תבואה בהדי זרע אילן וכו'. וכן בר"מ (פ"א מה' כלאים ה"ו): ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד. וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזורען כאחד שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד. וכן הביאו משמו בתוספות המיוחסות לר"י הזקן קידושין ל"ט סע"ב ובס' השלמה לברכות עמ' 16 ועוד. אבל הראב"ד שם חולק וסובר שאסור לזרוע זרעים וזרעוני אילנות כאחת, וסומך על סוגיית הירושלמי בכלאים (פ"א ה"ט, כ"ז ע"ב): אי משום זרעים באילן למה לי גפן, אפילו שאר כל האילנות. 43 כ"ה בנוסח הרש"ס, וכן גרס גם הראב"ד. ועיין במהרי"ק ובכ"מ שם. ועיין בברכי יוסף יו"ד סי' רצ"ה אות ב'. ונראה שלא התירו אלא לזרוע אותם כאחד, אבל ליתן את שניחם בגומא אחת אסור משום הרכבה. 44 עיין בירושלמי כאן פ"א רה"ז ומ"ש לעיל שו' 27. אבל עיין במוסף הערוך ערך מלפפון. ועיין בפי' הרלב"ג על התורה, קדושים, קס"ב ע"ב. ובחי' הר"י מיגש לב"ב י"ח א' (לפי שטמ"ק שם ד"ה ת"ש): יש לפרש דהאי שדה, שדה ירק הוא, והיינו טעמא דמרחיק ד' אמות כדי שלא יתערב עם הירק, ונמצא אסור משום כלאים, ואליבא דהאי תנא דסבר דהבאת אילן בירק יש בו משום כלאים, דתנן במס' כלאים פ"א (מ"ז) אין מביאין אילן באילן כו' ולא אילן בירק. והואיל ומדברים שם בכל אילן (ולאו דוקא בגפנים), הרי ברור שרבינו פירש שהחשש הוא משום הרכבה. ובשיטה לא נודעה למי קידושין ל"ט א' (כ"ה ע"ב מן הספר): דאי במפולת יד אע"פ שהוא מין אילן נראה שהיה אסור, מידי דהוה אהרכבת אילן. ודבר זה צ"ע דשמא לא נאמר באילן אלא הרכבה ולא זריעה, שאין עירוב זרעים ואילן עירוב.

39. הזורע חרצנים עם החטים וכו'. וכ"ה ברמב"ן חולין פ"ב ב' הנ"ל. ובירושלמי פאה (פ"א ה"ה, ט"ז ע"ג הנ"ל): והזורע מן החרצנים לוקה ארבעים. והכוונה שזורע מן החרצנים עם התבואה לוקה. ובבבלי חולין (פ"ב ב'): ולאפוקי מדר' יאשיה וכו' קמ"ל דכי זרע חטה וחרצן או 45 כ"ה בכתי"י, עיין דק"ס שם. ועיין בתוספות וברמב"ן שם, ובתוספ' ר' יהודה ברכות כ"ב א' ד"ה עד. שעורה וחרצן נמי מחייב, כלומר, חייב משום כלאי הכרם. ובירושלמי (פאה הנ"ל וכלאים פ"ח ה"א, ל"א ע"ב): לא תזרע כרמך כלאים, עיקר כרמך לא תזרע כלאים, כלומר, אפילו אין גפנים בכרם אסור לזרוע חרצנים ותבואה, מפני שעיקר הכרם נעשה בכלאים. ובס' ההשלמה (ברכות עמ' 16): והראב"ד ז"ל כתב דבחטה וחרצן איכא משום כלאי זרעים, ובזה לא ירדתי לסוף דעתו וכו'. ובהשגות הנ"ל לא נזכרו חטים וחרצן, אלא זרעים וזרעוני אילנות וכו'. אבל לעצם הדבר צדק רבינו בעל ס' ההשלמה, שאם אנו פוסקים כר' יאשיה, הרי החיוב כאן הוא מחמת כלאי זרעים (ולא כלאי הכרם). ועיין בראשונים הנ"ל. ושמא נקטה כאן התוספתא "חטים" לרבותא שאעפ"י שאין כאן כלל חשש הרכבה, מפני ששרשיה יורדים ובוקעים למטה ואינם מתפשטים מן הצד, 46 עיין בבלי ב"ב כ"ז ב' וב"ר ספי"ג, עמ' 126, ובמקבילות שצוינו שם, עמ' 125. ועיין בס' יריאים השלם סוף סי' שפ"ט, ר"ו ע"ב. אבל עיין בהערות שם הע' י"ד. מ"מ אסור משום כלאי הכרם.