תוספתא כפשוטה על דמאי ז:טו

36-37. ישראל שמכר שדה לכהן וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ו סה"ג, כ"ה ע"ג. אבל בד: ישראל שקבל שדה מכהן וכו'. וכ"ה בר"מ פ"ו מה' מעשר ה"כ. ובהשגות שם: נוסחא דתוספתא, ישראל שמכר לכהן, וזה עיקר, וכ"ה בירושלמי. ופירשו במהרי"ק ובכ"מ שנוסח הדפוסים והר"מ עיקר, ודוקא בישראל שקיבל שדה מכהן, ואמר לו ישראל לכהן שהמעשרות יהיו לעולם למקבל אסור, משום שנדמה כאילו הכהן עושה את הישראל כהן, כלומר שממנה אותו במקומו שיקבל את המעשרות. אבל בישראל שמכר לכהן, ואמר שהמעשרות יהיו שלו (כלומר, של המוכר, כנוסח כי"ע והירושלמי) לעולם, למה יהא אסור, והרי יש לו רשות לשייר לעצמו את המעשרות, ולא מחמת נתינת הכהן אתינן עלה, ומה שייך לומר ע"ז אין כהן עושה כהן. ועיין להלן ב"מ פ"ד ה"ד.

38. שאין כהן עושה כהן. בר"מ הנ"ל כת"י (עיין מהרי"ק): שאין כהן עושה ישראל כהן. וכן הפירוש גם לפנינו.

39. לא יהא גובה לאחרים ומפריש וכו'. בד: לא יהא גובה מאחרים וכו'. ובר"מ הנ"ל מנסח: לא יהא ישראל זה גובה מאחרים עד שיפרע כנגד הובו, שאין לוי עושה בעל חוב שלו כלוי אחר, שיגבה מעשר מאחרים. ובירושלמי גיטין פ"ג ה"ז, מ"ה ע"א: וכן בן לוי שהיה חייב לישראל מעות, אמר להן (צ"ל: ליה) הפרש עלי(הן) מחלקי, (ו)לא יהא גובה ומפריש וכו'. ובאו"ז (ה' צדקה סי' י"א, ח"א ח' סע"א) הביא את הירושלמי, והוסיף: שנוי' בתוספתא דדמאי.

39-40. מפריש ישראל ברשות לוי וברשות עני וכו'. בד: בין ברשות לוי בין ברשות עני וכו'. ופירשו המפרשים שזהו מעין המשך של הרישא, ופירושו שאם הלוי או העני חייבים מעות לישראל אין הישראל גובה מאחרים ומפריש, אבל מחלקן מפריש ברשותם, אע"פ שלא הלום מתחילה ע"מ כן. ופירוש זה דחוק, ומאי קמ"ל להלן שעושה חשבון באחרונה. יתר על כן בירושלמי גיטין הנ"ל נשנית מחלוקת אמוראים אם יכול להפריש בלא הלוהו מתחילה ע"מ כן, והביאו ראיה מן הרישא, וצריך להניח שלא ידעו מן הסיפא שיש בזה מחלוקת התנאים. ועיין שו"ת משיב דבר ח"א סי' מ"ט, ומ"ש על הנו"ב מהדו"ת יו"ד סי' קצ"ט. לפיכך נראה לפרש שאנו עוסקים כאן בבעה"ב שרוצה לקנות את המעשרות מן הלוי ומן העני, 13 ולפיכך לא נקט כאן כהן כמו במשנת גיטין (פ"ג מ"ז), מפני ששם הכהן והלוי והעני הם שבאו ללוות, ומה יעשה כהן עני שאין לו כסף? ולפיכך בעה"ב עושה לו טובה וקונה ממנו את התרומה, על מנת למכרה לכהנים אחרים. אכל כאן בעה"ב הוא שרוצה לקנות את המעשרות, ומה יעשה בתרומה? אבל מעשר ראשון ומעשר עני מותר לזרים (ואפילו לר"מ כאן שאוסר מעשר ראשון לזרים, מכל מקום לוקחיו מצויים). על מנת שישלם להם אח"כ, ור' מאיר מתיר להפריש עליהם ברשותם. ומזכה להם ע"י אחר, או במכרי כהונה. ועיין מ"ש להלן.

40. ועושה חשבון באחרונה. כלומר, מותר להפריש ברשותם ע"מ לשלם להם אעפ"י שאינו עושה את החשבון אלא באחרונה.

40-41. ר' יהודה ור' יוסי ור' שמע' או'. בד: אוסרין, וכן צריך לפתור לפנינו. ועיין להלן תרומות פ"א הי"ד ומש"ש.

41. אלא אם כן נתן לו עישור. וכהן וכו'. בד עישור: כהן וכו'. ובכי"ע יש קצת ריוח בין הוי"ו והמלה "כהן" וקרוב לוודאי שצ"ל: עישורו. כהן וכו', והיינו שכל התנאים הללו אוסרים להפריש ברשות הלוי או העני ולזכות בעישורו, ולעשות חשבון באחרונה, ואינו מותר לקנות ממנו אלא אם כן נתן לו עישורו, כלומר, עישורו ממש, או דמיו. עיין מ"ש להלן תרומות פ"א הי"ד הנ"ל, ומ"ש להלן שביעית פ"ו שו' 48–49.

וכהן שמכר שדה לישראל וכו'. בד: כהן שמכר וכו', וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"ג, וכצ"ל לפנינו, עיין מ"ש לעיל.

42-43. ולזורעה סטיס. בד בטעות: חטים. ובירושלמי הנ"ל: איסטיס. והוא מין ממיני הצבעים (משנת שביעית פ"ז מ"א ועוד), Isatis tinctoria , 14 עיין תשה"ג אסף, ירושלים תרפ"ט, עמ' 162. ועיין מ"ש קרויס, קדמוניות התלמוד כ"ב ח"ב (עברית), עמ' 91 ואילך, ובהערה 3 שם. ואין מלקטים אותו אלא אחר ד' וה' שנים, עיין רש"י שבת ס"ח א' ד"ה למעוטי. (גליון אפרים לירושלמי). ובספרי ראה פי' ק"ה עמ' 164: יכול וכו' סטים וקוצה יהא חייב במעשר וכו'. ומכאן שסטים פטור מן המעשר. ועיין להלן סוף מעשרות.

43. לעולם רשאי ליטעה וכו'. בירושלמי מוסיף: אתא עובדא קומי ר' אחא בר עולא וחייבה מיתן ליה חד מן עשרתי 15 עיין מ"ש על צורה זו בירושלמי כפשוטו שבת, עמ' 39. דקניא.