תוספתא כפשוטה על דמאי ז:יד

33-34. כהן שמכר שדה לישראל נאמן על מנת שהמעשרות שלי וכו'. בד: כהן שמכר שדה לישראל על מנת שהמעשרות שלו וכו'. ובכי"ע צ"ל: לישראל ואמר על מנת וכו'. וכ"ה בירושלמי פ"ו ה"ג, כ"ה ע"ג, ובר"מ פ"ו מה' מעשר הי"ט. ובבבלי ב"ב ס"ג א': ת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל, ואמר לו על מנת שמעשר ראשון שלי מעשר ראשון שלו וכו', כיון דאמר ליה על מנת שמעשר ראשון שלי שיורי שייריה למקום מעשר. ועיין ביד רמה ובשטמ"ק שם. ועיין להלן ב"מ פ"ד ה"ד ובירוש' שם פ"ה ה"ב, י' ע"ב ובמה"פ שם. ועיין מ"ש בתשלום תוספתא, עמ' 50–51.

34. מת אין לו מעשרות. וכן בירושלמי הנ"ל: מת אין לבניו במעשרות. והר"מ הנ"ל ניסח: ואם מת הכהן הרי בנו כשאר הכהנים. ופירשו הרמ"ה. הרמב"ן והריטב"א שלמעשה אין כאן שיור ממש (שאם לא כן כיצד מעשר בפירותיו של זה), אלא שיש כאן מעין התחייבות ושעבוד הלוקח להחזיר את המעשרות למוכר, ובכגון דא אין אדם מורישו לבניו אלא אם כן התנה בפירוש שהלוקח יתנם לבניו, עיי"ש.

35. מת מעשרות לבניו. בבבלי הנ"ל: 11 בכתי"י ובראשונים, עיין דק"ס שם, עמ' 194, הע' ד'. יחזיר ליורשיו. ועיי"ש בשטמ"ק ובריטב"א מה שדייקו מלשון "יחזיר".

36. אף על פי שחזר ולקחן ממנו אין לו מעשרות. וכ"ה בבבלי ובר"מ הנ"ל. ועיין בס' המקח והממכר לרב האי שער י"ט, ומ"ש במחנה אפרים ה' מוכר דבר שלא בא לעולם, סי' ה'. ובירושלמי הנ"ל: תני ר' חייא אין לו במעשרות. תני ר' הושעיא יש לו במעשרות. אתיין אילין פלוגוותא כאילין פלגוותא, דתנינן תמן שהמגרש את האשה וכו', חד אמר לכתובה אבל לא לתנאין, וחרנא אמר בין לכתובה ובין לתנאין. וביד רמה לב"ב הנ"ל: כיון דא"ל כל זמן ששדה זו בידך, מכי נפקא מרשותיה פקע ליה שעבודיה, ואע"ג דהדר האי לוקח וזבין ליה זימנא אחריתא, זביני אחריני אינון וכו', שמעינן מינה להא דתנן כתובות (פי"ב מ"ב) הפקחין היו כותבין על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי, דאי גרשה והחזירה, אין לה עליו כלום. וכן למד מכאן הלכה זו אף הרשב"א בכתובות רפי"ב, 12 מובא בריטב"א ובר"ן שם. אלא שהביא את הירושלמי שם (פי"ב ה"ב, ל"ד ע"ד) שאומר בפירוש שהלכה זו תלויה במחלוקת שהזכרנו לעיל. ועיין בנועם ירושלמי בסוגיין, וכבר קדמוהו קדמאי. ועיין מה שהאריך בהגהות הרדב"ש (ר' דוד מקרלין) בירושלמי ד' ווילנא בהשמטה ממס' דמאי פ"ו ה"ב.