תוספתא כפשוטה על דמאי א:יח

49-50. אחד דבר שזרעו כלה וכו'. ר"ש ורא"ש פ"א רמ"ג.

50. אין זורעין את הטבל וכו'. ר"מ פ"ו מה' מעשר ה"ג. ועיין במשנה פיאה פ"א מ"ו, ובירושלמי כאן פ"א רה"ג.

ואין מחפין את הטבל. ירושלמי (כגי' כי"ר וכי"ס) ור"מ הנ"ל, כפו"פ פמ"ג עמ' תקי"ב. ואם מחפהו בעפר הרי הוא כזורע או כמקיים ע"י מעשה, עיין להלן כלאים פ"א רהט"ו ומש"ש. ועיין להלן.

51. ואין עושין עם הגוי בטבל. מסתימת הלשון משמע שאין מחפין אותו אף עם הגוי. אבל בירושלמי הנ"ל מפורש: אבל מחפין עם הגוי טבל. והטעם הוא שאפילו אם נאמר שחיפוי הוא כזריעה, מ"מ אין זו זריעה ממש ולא גזרו בה בסיוע הגוי. והתנא שלנו סובר שאין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר, ופירותיו הם טבל גמור. ועיין במה"פ רה"ג ד"ה אין.

51-52. עד שלא צמחה חייב וכו'. בכפו"פ הנ"ל וכן בכי"ע: עד שלא צימיחה חייב וכו'. אבל בד: עד שלא צימחה פטור שכבר אבדה, וכן העתיק בפ"מ בירושלמי שם. ואפשר שהעדיף את נוסח הדפוס מפני שהוא מתאים לירושלמי הנ"ל, שכן שנינו שם: השכח וזרע טבל פטור שכבר אבד. בדבר שאין דרכו להתלקט (כלומר, כגון זרע תבואה), אבל בדבר שדרכו להתלקט (כלומר, בשתילי לפת וצונן, עיין ר"מ פ"ו מה' מעשר סה"ג) קונסין אותו שילקט אותו. בלא צמח. אבל אם צמח נעשה כדבר שאין דרכו להתלקט. ומכאן שלשיטת הירושלמי בדבר שאין דרכו להתלקט, אפילו אם לא צמח אין קונסין אותו ללקט. והר"מ פ"ו מה' מעשר ה"ו פסק כירושלמי.