תוספתא כפשוטה על דמאי א:יז

47-48. לוקחין שדה זרועה וכו'. כלומר, ואפילו בדבר שאין זרעו כלה, ומותר לאכול ממנו עראי (עיין תרומות פ"ט מ"ו), ואין חוששין שמא זרע טבל ודאי שקנה מישראל.

48. וכן מישראל במוצאי שביעית. וכ"ה בד. ובכי"ע: מיש' 36 קרי: מישראל. ובגליון שם תוקן בכ"י מאוחר: משביע'. וטעה המתקן. למוצאי שביעית. ולהלן שביעית פ"ג הי"א: אין חוכרין נירין מישראל החשוד על השביעית, אבל לוקחין הימנו שדה זרועה וכו'. אלא שלהלן בשדה שזרעה בשביעית בזרע של היתר עסיקינן, וכל האיסור הוא רק שעבר וזרע בשביעית, ולשיטת התוספתא התבואה מותרת בדיעבד, אם מכר את השדה לאחרים, עיין מ"ש שם. אבל כאן במו"ש אנן קיימין, ויש לחשוש שמא זרע את השדה בפירות שביעית, ובדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין וצריכים ביעור (עיין בירושלמי שביעית פ"ו ה"ג ל"ו ע"ד), קמ"ל שאין אנו חוששים שמא זרע מפירות שביעית.

49. משצמחה ובין עד לא צמחה. כ"ז ליתא בד ובכי"ע. ולא מצאתי חילוק זה בישראל שזרע פירות שביעית במזיד. ואולי קונסים אותו שתבטל שדהו ע"ג פירות שביעית אם אין זרעו כלה. 37 עיין ירושלמי תרומות רפ"ט מ"ו ע"ג לעניין תרומה.