תוספתא כפשוטה על חלה ב:א

1. העושה עיסה מן החטים וכו'. פיסקי חלה להרשב"א סוף שער א', ח' ע"א, מאירי חלה עמ' 33. ובמשנתנו (פ"ג מ"ז): העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה. ופירושה לפי פשוטה שהיא חייבת אפילו אין בדגן חמשת רבעים, כשיעור שמתחייב בחלה, מפני שהדגן גורר את האורז ומהפכו לדגן, ואם יש בשניהם כשיעור חייבת בחלה, וע"ז חולק רשב"ג, עיין מ"ש להלן.

1-2. רבן שמעון בן גמליאל אומר אין חייבת וכו'. כ"ה בד, בכי"ע ובראשונים הנ"ל. ורשב"ג חולק על משנתנו הנ"ל, וסובר שדווקא אם יש בעיסה דגן כשיעור חלה, ויש בה טעם דגן, מתחייבת ואין הדגן בטל, אבל אם אין בה כשיעור דגן אעפ"י שיש בה טעם דגן פטורה, מפני שטעם גרידא אינו מחייב בחלה, ולית ליה לרשב"ג גרירה. ובירושלמי למשנתנו הנ"ל: מתניתא (כ)דרבן 1 בריבמ"ץ למשנתנו (פ"ג מ"ז) מעתיק: מתני' דלא כרשב"ג וכו'. וכ"ה בר"ש, או"ז, רשב"א ומגדל עוז (עיין אהצו"י, עמ' 140 ואילך). וכן במאירי, עמ' 32: בתלמוד המערב מתניתא פליגא אדרבן שמעון בן גמליאל וכו'. אבל הראשונים הנ"ל דרכם להעתיק מן הריבמ"ץ, ומהם מן הר"ש, וכבר הראינו בכ"מ שכן דרכו של רבינו הריבמ"ץ להגיה את הנוסחאות (עיין מ"ש במבואי לתס"ר ח"ד, עמ' י"ט ואילך). ברם הנוסחא שלפנינו בטוחה, והיא מקויימת ע"י שני קטעים מן הגניזה (שרי"ר, עמ' 56 ועמ' 58), וכ"ה בתמים דעים להראב"ד סי' ז' (ועיין גם בהשגות פ"ו מה' בכורים הי"א), ובה' חלה להרמב"ן סי' י"ג, צ"ח ע"א. ועיין היטב בתשובת ר' יוסף בר' יהודה שהביא הראב"י (ספרן של ראשונים הוצ' אסף) סי' ל"ב, עמ' 34, וקרוב לוודאי שהפירוש למשנתנו הנ"ל שהביא שם נובע מתוך הירושלמי כאן לפי גרסתינו, והמפרש לא פירש כדברי הרמב"ן להלן. שמעון בן גמליאל, דרבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם אינה חייבת עד שיהא בה דגן כשיעור. ופירש הרמב"ן (בה' חלה, עיין הערה ו') שכוונת התלמוד היא לפ"ג מ"י: הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתוך עיסת אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וכו'. וברור שם מתוך העניין שמדברים בעיסת חטים שכבר נטבלה ומטעם בטול טבל ברוב אתינן עלה. ומשנה זו היא בהכרח כרשב"ג, שהרי לחכמים למה לי שאור מעיסת חטים (שכבר נטבלה), הרי גם בנותן קמח של חטים לתוך קמח של אורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ומחמת גרירה אתינן עלה, ולא מחמת טעם הטבל. 2 פירוש הרמב"ן נתאשר ונתקיים עכשיו ע"י קטע של הגניזה שנתפרסם בתרביץ ש"ג, עמ' 132. ושם באמת נסמכה כל הסוגיא המתחילה "מתניתא דרבן שמעון בן גמליאל וכו'" למשנה י', ממש כפירוש הרמב"ן. וכן נכון, ושם עיקר מקומה, אלא שהסופרים כפלו אותה בה"ו, והשמיטוה אח"כ במקומה העיקרי, דבר רגיל בירושלמי, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 239 בהערה.

2-3. אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח וכו'. וכ"ה בד ובפי' חלה הנ"ל. ובכי"ע (צוקרמנדל השמיט שורה שלמה): הנוטל שאור מן העיסה שהורמה חלתה 3 הסופר התחיל להעתיק ה"ב וראה שטעה בין בהעתקה ובין בדלוג, ושכח למחוק מלים אלו. ואין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח עד שיהא בדגן כשיעור. 4 עיין תס"ר, ריש עמ' 114, וכבר חשדתי בזמנו שצוקרמנרל השמיט בבא זו בטעות. ובמאירי הנ"ל: עד שיהא בה דגן כשיעור. והוא מוסיף: ואין אני מבין פסח זה על שום מה, ומה עניין שיעור חלה ליציאת חובה של מצה, אלא שנראה שכוונתו לומר שיהא רובה דגן וטעמה דגן. 5 ועיין מאירי פסחים ל"ה ב', 44 ע"ב. והפי' הפשוט הוא כמו שפירש בח"ד שאף כאן רשב"ג חולק על משנתנו (פ"ג מ"ז) ששנתה: אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה, ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. ורשב"ג סובר ובלבד שיהא בדגן כשיעור, כלומר, כשיעור מצה, והיינו כזית בכדי אכילת פרס, וכמו שפסק הראב"ד (בפ"ו מה' חמץ ומצה ה"ה). ועיין מה שהאריך בזה במהרי"ט אלגזי ה' חלה פ"ד סי' י"ג, צ"ז ע"א ואילך. ועיין בבאור הגר"א או"ח סי' תנ"ג אות ב'.