תוספתא כפשוטה על חלה א:יא

34. האשה שהפקידה עיסתה וכו'. כ"ה בכל הנוסחאות, אבל מכיוון שבכי"י קשה מאד לפעמים להבחין בין דלי"ת ורי"ש, הרי הגהת המפרשים "שהפקירה" אינה קרוייה הגהה, 46 והשינויי בין מפקיד ומפקיר מצוי מאד במקורות, עיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 397. וקרוב לוודאי שכצ"ל. ומכאן שאם הפקירה עיסתה לפני הגלגול וגלגלה להפקר פטורה מן החלה. וכן מוכח מלשון הר"מ בפ"ח מה' בכורים ה"ו. ובמנחת חינוך (מצוה י"ח אות י"א) כתב בפשיטות שעיסת הפקר חייבת בחלה כפשוטה של משנתנו (פ"א מ"ג), אבל אח"כ (מצוה שפ"ה) חזר בו. ועיין מה שכתב בזה הר"ש אליעזרי בתרומת חלה עמ' נ"א ואילך.

35. ותטמטם בשעורין. פי' רבינו הלל (ספרי שלח סי' ק"י, ל"ד רע"א): גלגול בחטים וטמטום בשעורים, מפני שעיסת שעורים אינה נגבלת יפה, אלא נסדקת להכי תטמטם שמגבלה עד שיטמטמו (כלומר, יאטמו, יסתמו) סדקיה (ועיין בערוך ערך טם ב' ובר"ש רפ"ג). וגלגול בחטים וטמטום בשעורים טובלים לחלה, כמפורש במשנתנו רפ"ג.

אין [חייבת] בחלה. כ"ה "חייבת" בד ובכי"ע. ושמא אין כאן ט"ס בכי"ו, והפירוש הוא: אין בה חלה, דוגמת "בענה" = בה ענה, "בשיטה" = בה שיטה וכו'. עיין מ"ש בתרביץ ש"ה עמ' 106. ועיין לעיל הע' 17.

עד שיהא בדגן כשיעור. כלומר, אינה חייבת עד שיהא כשיעור לכל אחד ואחד, ותנאי זה עונה על מכירה ונתינה, ולא על עיסת הפקר שהיא פטורה אפילו אם יש בה כשיעור. ובמשנתנו (פ"א מ"ז): נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה. נשים שנתנו לנחתום לעשות להן שאור, אם אין בשל אחת מהן כשיעור, פטורה מן החלה. ובירושלמי שם (ובמקבילות): ואין בשל כולהן כשיעור? א"ל שנייא היא שכן העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה מן החלה. 47 וכשדעתו לחלק לאחרים כ"ע מודי שהיא פטורה. עיין במהרי"ט אלגזי ה' חלה פ"ד סי' ט"ז, צ"ט ע"ג ואילך, ובאו"ז ה' חלה סוף סי' רט"ו, ח"א, ל"ג ע"ב. ועיין בבאורי הגר"א יו"ד סי' שכ"ו ס"ק ג' אות ז'.

36. גילגלה בחטים וכו'. כלומר, שמכרה או נתנה אחרי שכבר נטבלה העיסה. ועיין במשנתנו פ"ג מ"ב ואילך.

36-37. אע"פ שאין בכל אחד ואחד אלא כזית חייבת וכו'. בפי' חלה להרשב"א ש"ב, ט' ע"א: דבשותפות של ישראל, אם עשו עיסה בשותפות ולאפותה בשותפות (כלומר, ולא לחלקה בצק), כל שיש בכל העיסה כשיעור חייבת, אעפ"י שאין לכל אחד ואחד אלא כזית וכדאיתא בתוספתא. וכן במאירי חלה עמ' 30: ומכל מקום בחלה אעפ"י שאין בחלקו של אחד מהן כשיעור חייבת, כל שלא עשאוה לחלק, כמו שיתבאר. ובתוספתא נאמרה אפילו בהרבה שותפין, כל שיש כזית לכל אחד ואחד, ויש בין כלם שיעור חלה. והנה בתוספתא ובפי' הרשב"א היה אפשר לפרש דכזית לאו דווקא, ונקטה התוספתא שיעור קטן, מפני שאין דרך למכור ולתת במתנה פחות מכזית, אבל מלשון המאירי ברור שהוא פוטר אם אין כזית לכל אחד ואחד. וכן הבין הרדב"ז (פ"ו מה' בכורים ה"ו, והעיר לו המו"ל בפיסקי חלה הנ"ל) גם את דברי הרשב"א הנ"ל. ועיין מ"ש הרי"ז יאסקאוויטץ בפירושו לספרי זוטא שלח, קס"ח ע"א, הע' ט"ו.

37-38. בטומאה, משגלגלה תיעשה בטהרה. כ"ה בכי"ע ובמשנתנו פ"ג מ"ב והובאה בירושלמי כאן בה"ב ובבבלי נדה ו' ב'. ובכי"ו ובד בט"ס ברורה: בטהרה וכו' בטומאה. ופירשו בנדה הנ"ל: תיעשה בטהרה, חולין הטבולין לחלה כחלה דמי, ואסור לגרום טומאה לחלה.

38. וחלתה תלויה. בנדה הנ"ל (ז' רע"א): תנא וחלתה תלויה. לא אוכלין ולא שורפין.

38-39. באיזה ספק אמרו בדבר הספק לחלה. בנדה הנ"ל: באיזה ספק אמרו בספק חלה. וכן בירושלמי נוסח הרש"ס (נ"ה ע"א): ותני עלה וחלתה תלויה. באיזה ספק אמרו בספק חלה. 48 זו היא, כנראה, הוספת הרב ע"פ הבבלי הנ"ל. אבל ברור מתוך העניין שהירושלמי כיוון לתוספתא שלנו, אעפ"י שלא הביאה בפירוש. וברייתא זו מפרשת את הרישא (=משנתנו) שספק טומאה כאן היא מן החששות שאנו מטמאין בחלה ומטהרין בחולין (דוגמת משנת זבים פ"ג מ"ב), שבחולין אין אנו חוששים שמא נגע בו הזב, ובתרומה אנו חוששים. כלומר, טומאה שבאה מחמת ספק, ואם וודאי נגעה היא מטמאה גם חולין, ולפיכך חוששין גם בחולין הטבולין לחלה, שהרי סוף כל סוף צריך להפריש חלה, ואחרי הפרשתה דינה כמו כל חלה, שיש להחמיר בה בחששות של תרומה וחלה. אבל בטומאה שאפילו וודאה אינה מטמאה חולין, כגון שנגע טבול יום או שני בעיסה, אין לשני מגע אצל הטבל (ירושלמי חלה ספ"ב. וכן בפ"ג ה"ב: טבל מניינו כחולין), ואין טבול יום פוסל את הטבל מלעשותו תרומה (כמשנת טבול יום פ"ד מ"א ואילך), ואין כאן טומאה כלל. 49 כן נתפרשה הברייתא בבבלי נדה ז' א'. ועיין גם בירושלמי כאן פ"ג ה"ב, נ"ט ע"א, ובפ"מ שם סד"ה טבל מניינו. ובדבר שספיקו מטמא חולין אין צורך לומר שחלתה תלויה, עיין ברש"י נדה ז' רע"א. 50 ועיין בר"מ פ"ח מה' בכורים ה"י. וכגירסתינו בדפוסים כ"ה אף בכי"י. ועיין מ"ש בח"ד כאן ובמה"פ פ"ג ה"ב ד"ה א"ר יונה ובערוך לנר נדה ז' א' ד"ה כל שודאי, ואין להגיה בדברי הר"מ.

39. וכן פירות שנולד להם וכו'. תוספ' ע"ז נ"ו א' ד"ה שמותר, גיליון תוספ' נדה ו' ב' ד"ה נולד, פי' הרש"ס, נ"ה ע"ב.

40. ייעשו בטומאה וכו'. כ"ה בכי"ע ובראשונים הנ"ל. וכן מוכח בירושלמי (פ"ג ה"ב, נ"ט ע"א): והתני אף בשאר המינין כן, כלומר, דינם כמו בחלה במשנתנו (ורמז לתוספתא שלנו, כפירוש הרש"ס). ובכי"ו ובד בטעות: ייעשו בטהרה. משנגמרה מלאכתן ייעשו בטומאה.