תוספתא כפשוטה על ביכורים ב:טו

68. המוכר ספר תורה וכו'. בד ובכי"ע: המוכר ספר תורתו וכו'. ובירושלמי סוף מכילתין: תני המוכר ספר תורה של אביו וכו'. ובבבלי מגילה (כ"ז א'): ת"ר לא ימכור אדם ס"ת אעפ"י שאינו צריך לו. 96 בכ"י אוקספורד שם, בשאילתות נח סי' ה' (עיין דק"ס במקומו) ובשני כתי"י בדא"ר פי"א (הוצ' היגר, עמ' 311) ועוד: אעפ"י שצריך לו. ובס' המכתם מגילה שם, עמ' 11: "ואית דאמרי אעפ"י שצריך לו, כלומר, שצריך לו להתפרנס בדמיו". וכנראה שצ"ל: אע"פ שצרך, עיין מ"ש לעיל שביעית פ"ה הע' 34. ועיין בריטב"א שם ובהעמק שאלה לשאילתות הנ"ל. יתר על כן אמר רשב"ג אפילו אין לו מה יאכל, ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם. 97 ועיין במס' דא"ר הנ"ל. ועיין מ"ש להלן בסמוך על הקשר בין הברייתא ומשנתנו.

אינו רואה סימן ברכה לעולם. במשנתנו (רפ"ב): התרומה והבכורים וכו' נכסי כהן וכו', מה שאין כן במעשר. ובארו להלן שם (פ"ג מי"ב): למה אמרו הבכורים כנכסי כהן, שהוא קונה מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה כספר תורה. כלומר, אעפ"י שבכורים נקראים קודש, מ"מ מותר למוכרן, 98 ואינו כמע"ש שאמרו עליו בירושלמי ריש מע"ש: אין מוכרין אותו, מפני שכתוב בו קדושה. ודינם כס"ת שאעפ"י שהוא קודש, מ"מ הוא כנכסיו (עיין בריבמ"ץ ובר"ש במקומו). ולפיכך הוסיפו כאן שאעפ"י שס"ת הוא כנכסיו, מ"מ אם מכרו ע"מ ליקח בדמיו חפצים אחרים לא יראה בהם סימן ברכה לעולם. ועיין בשו"ע או"ח סי' קנ"ג ס"ק י'. אבל ברוב נוסחאות המשנה גורס: וספר תורה (עיין בלשון חכמים של פורת עמ' 108), וכ"ה בבבלי חולין קל"א א' (ועיי"ש בפירש"י ובר"מ פ"ד מה' בכורים הי"ד ובר"ש הנ"ל). ובס' התרומות (ש"א, ח"א סוף סי' ח') הביא בשם ר"י הברצלוני: ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה וספר תורה, וקבלנו פירוש דבר זה, וכן ספר תורה רוצה לומר שגובה אותו הבעל חוב והאשה בכתובתה. ועיין לעיל שם שהביא בשם י"א שאין בעה"ח גובה מס"ת, ועיין גם בר"ש למשנתנו, בריטב"א מגילה כ"ז א' ובחו"מ סי' צ"ז סוף ס"ק כ"ג ובנו"כ שם. וגם לפי הפירוש שהביא ר"י הברצלוני נסמכת התוספתא כאן למשנתנו ומפרשת, שאעפ"י שס"ת הוא כנכסיו, מ"מ אם מכר אותו אינו רואה סימן ברכה בדמיו ובחליפיו. ושמא הכוונה היא שיש כאן חומרא בתרומה ובכורים שבעל חוב ואשה גובים מהם בעל כרחו, מה שאין כן במע"ש. עיין היטב בבבלי ב"מ נ"ג א' ובשנות אליהו כאן פ"ג רמי"ב.

69. כותבי ספרים תפלין ומזוזות וכו'. בבלי פסחים נ' ב', דא"ר פי"א, הוצ' היגר עמ' 309. ופירש"י ע"פ מאמר ריב"ל לעיל שם שהתפללו עליהם שלא יתעשרו ויניחו את מלאכת השמים. ובברייתא דמס' כלה פ"י (הוצ' היגר עמ' 341) אמרו: כותבי ספרים משום מחסרין ומשום מיתרין וכו', וכיון דעקר ליה לתלויה, אי נמי לתגא, מתרבש (מתרושש? ובהוצ' היגר: מתחייב). ולפי מסורת זו אין רואין סימן ברכה משום עונש, על שאין מדקדקין יפה בחסרות ויתירות, והתגרים נענשים על שהם מפיצים ספרים שאינם מדוייקים. ועיין מ"ש להלן. ועיין בה' ס"ת לאחד הקדמונים (הצופה האנגלי סדרא ישנה ח"ט עמ' 712, הוצ' מיוחדת עמ' 44) שהביא את הברייתא בפסחים, והוסיף: ועיקר בריתא דא בסוף מסכת ביכורי'.

69-70. וכל העסוקין לשם גבוה וכו'. בד: וכל העסוקין שלא לשום שמים וכו'. ובכי"ע: וכל העסוקין לגבוה וכו'. ובבבלי הנ"ל: וכל העוסקין במלאכת שמים וכו' לאתויי מוכרי תכלת וכו'. ובמס' דא"ר וכלה הנ"ל חסרות המלים הללו (וכן נכון לשיטתן, שהרי שם מפורש שהטעם הוא מפני חסירות ויתירות, ואינו אלא בספרים תפילין ומזוזות. ושמא אף בבבלי הוא באשגרה מסוכה כ"ו א'). ועיין מ"ש בסוף מכילתין.

70. ואם היו עסוקין לשם שמים וכו'. לפי רש"י פירושו, שמכיוון שהם עושים כן לא לשם שכר אלא לשם מצוה, לא יניחו מלאכתם גם אם יתעשרו. ולפי מס' כלה הנ"ל פירושו שאם עושין שלא לשם שכר מדקדקים הרבה, ולא יבואו להחסיר ולייתר.