תוספתא כפשוטה על ביכורים ב:יג

61-62. תוספת הבכורין נאכלת בטהרה. כנראה שגם זו היא פיסקא ממשנתנו פ"ג מ"י הנ"ל, ובשיטת המשנה תוספת הבכורים היא חולין (עיין מ"ש להלן), ומ"מ נאכלת בטהרה, דלא גריעה מחולין שנעשו על טהרת התרומה, עיין בס' משנה ראשונה למשנתנו. אבל דעת הברייתא שלנו שהתוספת היא קודש, ופשיטא שנאכלת בטהרה.

62. ופטורה מן הודאי וכו'. כ"ה בכי"ע, בר"ש הנ"ל ובריבמ"ץ פ"ג סמ"י ובירושלמי נוסח הרש"ס (נ"ב ע"א), ועיין בשנו"ס. ברם במשנתנו הנ"ל: "ופטורה מן הדמאי. ועיטור הבכורים חייב בדמאי". ובירושלמי (בד' אמשטרדם ואילך, חוץ מד' קרוטושין): תני ופטורה מן הודאי ומן הדמאי. וקרוב לוודאי בעיני שמעולם לא היתה ברייתא כזאת בירושלמי, והרא"ף הוסיפה ע"פ ד' קושטא, וקיצר את סוף ההוספה. ובד"ק הדפיס ע"פ הרש"ס כאן (נ"ב ע"א), והרש"ס הרי רגיל להוסיף בירושלמי ברייתות מן התוספתא ומן הבבלי, וע"פ הר"ש (וכן מוכח קצת מדיבור הפתיחה, שלו "תניא" במקום "תני"), אבל בכי"ל ובד"ו אין זכר מברייתא זו. לפיכך ברור בעיני שהירושלמי פירש את משנתנו כפשוטה, שתוספת בכורים אינה ניתנת מן הטבל, ואם נתן מן הטבל חייב הכהן להפריש תרומה ומעשרות, ולא פטרוהו אלא מן הדמאי גרידא. וכבר הראה בס' ניר כאן שכן מוכח גם מן הירושלמי דמאי פ"ד. 86 סה"ה, כ"ד ע"א, עיי"ש. ועיין ירושלמי מע"ש פ"ד סה"ח, נ"ה ע"ב. וכן משמע גם מירושלמי כאן פ"א. 87 עיין להלן הע' 90. והנה במשנתנו מפורש שר' שמעון שנה אותה, ולדעתו שיעור בכורים הוא אחת מששים, 88 כמפורש בירושלמי כאן רפ"ג, ס"ה ע"ג, כגי' הריבמ"ץ והר"ש ברפ"ג. ולפנינו בטעות: ר' ישמעאל. ומסתבר שתוספת בכורים ששנה ר' שמעון כוונתו ליותר מן השיעור, והיא חולין גמורין ומותרת לזרים, 89 עיין בס' משנה ראשונה פ"ג מ"ט ששער כן מטעמים אחרים. וחייבת במעשרות כדין תוספת תרומה (עיין תרומות פ"ד מ"ג), כמפורש בירושלמי ריש פאה. ולפיכך אינה ניתנת אלא מחולין מתוקנין, ואף עמי הארץ לא נחשדו ליתן תוספת בכורים בטבלה (עיין מ"ש לעיל עמ' 207), ופטור הכהן מלהפריש דמאי מתוספת בכורים, 90 ושמא דין תוספת בכורים לר"ש הוא כדין שניים לשיטתו, עיין לעיל פ"א שו' 14 ומש"ש. ואמרו בירושלמי (פ"א ה"י, ס"ד ע"ב): שניים לוקחין אפילו מן השוק. מה את עבד לון כתוספת בכורים. או כעיטור הבכורים. אין תעבדינון כתוספת הבכורים פטורין מן הדמאי (בנוסח הרש"ס שם, י"ח ע"ב, גורס כגירסתו בפ"ג, נ"ב סע"א). אין תעבדינון כעיטור הביכורים חייבין בדמאי. מפני שחזקתה מחולין מתוקנין אפילו בידי ע"ה. וכן מוכח גם מדברי הר"מ בפי"ג מה' מעשרות הי"ד, ולא הזכיר בשום מקום שתוספת בכורים פטורה מן הודאי. אבל עיין בר"מ פ"ב מה' בכורים הי"ח ומ"ש להלן. ברם התנא של הברייתא שלנו סובר שתוספת בכורים היא קודש, מפני שאין שעור לבכורים לא למטה ולא למעלה, ועושה אדם את כל שדהו בכורים (ירושלמי ריש פאה), ומכיוון שהפירות אינם מתבכרים בבת אחת, הרי דרכו להפריש את הראשונות, וחזקה שדעתו להוסיף, וכל מה שהוא מוסיף אח"כ פטור מן התרומה ומן המעשרות כדין בכורים עצמם, 91 בירושלמי פאה פ"א ה"א, ט"ו ע"א: מאן דמר הפיאה והביכורים והריאיון אין להן שיעור לא מלמעלן ולא מלמטן, מה שנתן כבר נפטר, חזר והוסיף חייב במעשרות. ושם מדברים שהפריש על מנת שלא להוסיף, ושוב נמלך והוסיף. ואין הכהן צריך להפריש עליהם תרו"מ. וה"ה אם לקח ישראל פירות תלושים ואח"כ לקח את הקרקע, או שקנה בחזרה פירות שמכר משדהו, כדי להפריש מהם בכורים ותוספת בכורים 92 עיין ירושלמי פ"א ה"ח, ס"ד ע"ב, ור"מ פ"ב מה' בכורים הי"ר. ועיין בהגהות ר"ב רנשבורג לתוספות גיטין מ"ז ב' ד"ה מתה. פטור מן הוודאי, ומכ"ש שפטור מן הדמאי.

62-63. ועיטור הביכורים חייב בדמאי וכו'. השלמתי ע"פ כי"ע והר"ש הנ"ל, וליתא גם בד, ונשמט ע"י הדומות. ובמשנתנו (פ"ג מ"י) הנ"ל: ועטור הבכורים חייב בדמאי. ולפ"ז חייב הכהן להפריש דמאי, אם המביא בכורים הוא ע"ה, ודין עיטור הבכורים הם כחולין אלא שמביאן לבית המקדש, 93 בקטע ממכילתא לדברים שפרסם שכטר בסה"י לכבוד ר"י לוי, עמ' 192: ואת תרומת ידכם זה עיטור הביכורים. ונאכלין בטהרה. 94 עיין בס' משנה ראשונה פ"ג מ"י ומי"א. ועיין מ"ש להלן שו' 67 ד"ה דבר שאין חייב בשם רש"י והחידושים שנדפסו על שם הר"ן.