תוספתא כפשוטה על ביכורים ב:י

56. כל הדרך כולה הרשות בידו וכו'. וכן ניסח הר"מ בפ"ג מה' בכורים הי"ב, ועל פיו ברבינו בחיי כי תבוא, רכ"ח ע"ג, ובעקידה שם שער צ"ח, רע"ד ע"ד. ואף במשנתנו (פ"ג מ"ד) משמע כדין התוספתא כאן. ויש שהבינו בלשון הרשב"ם ב"ב (פ"א סע"ב) שאם לקח בעה"ב את הבכורים ומסרם באמצע הדרך לשליח, וחזר בעה"ב ולקחם ממנו שאינו קורא, משום דבעינן שתהיה הלקיחה וההבאה כולה ע"י אדם אחד (עיין בתוספ' גיטין מ"ז ב' ד"ה בצרן). וכבר הוכיחו הראשונים 75 הרמב"ן ב"ב פ"א סע"ב, בריטב"א שם ובחי' הר"ן כת"י שם בשמו; ריטב"א וחידושי הר"ן גיטין מ"ז ב' [עמ' 298 מהד' סופר]. מן התוספתא כאן שהוא רשאי למסור באמצע הדרך לשלוחו, ובלבד שיקחם ממנו ויביאם לעזרה בעצמו. 76 ועיין בחי' הרמב"ן שם שפירש את לשון הרשב"ם בהתאם לדין המשנה והתוספתא, ושלא כיש מפרשים. וכנראה שבהולכה בדרך אינו צריך כלל שישאם על כתיפו, ואפילו אם הניחם על בהמתו אינו מעכב, 77 בהדר זקנים על התורה ריש כי תבוא: משנכנסים בשערי ירושלים היו מביאים הבכורים בקלתות מוזהבות, ותולים אותם בקרני השוורים, ומשוררים ארוממך ה' כי דליתני, וכו'. ולא מצאתי מקורם שהיו תולים את הקלתות בקרני השוורים. ועיין במשנה פ"ג מ"ג ושה"ש זוטא רפ"ב. אלא שמשום חיבוב מצוה נושאם על כתיפו, וממילא אין בהקלת המשא באמצע הדרך משום שליחות כלל. וגם לשיטת התוספ' ברשב"ם הנ"ל פירושו שמסר לשליח על מנת שיביאם לעזרה, ומת השליח, אבל אם מסרם לו לשעה, כדי להקל ממשאו, כ"ע מודי שמביא וקורא.

57-58. אפי' אגריפס המלך נוטל וכו'. וכ"ה בד ובכי"ע ובמשנתנו הנ"ל. וכן מעתיק מן התוספתא ברמב"ן, בריטב"א ובחי' הר"ן ב"ב הנ"ל. אבל בריטב"א ובחי' הר"ן לגיטין הנ"ל מעתיקים: אפילו מונבז המלך נוטל הסל וכו'. ויש לציין שהיה מקובל אצל רבותינו הקדמונים שאגריפס השני (בנו של אגריפס הראשון) היה נקרא גם בשם מונבז. וכן ביוחסין השלם, צ"ג ע"ב: ורב צמח אמר מונבז בן הורדוס חסיד ועניו. וכן בס"ע זוטא רפ"ט: ומלך אגריפס בן המלך הורדוס, ומלך אחריו מונבז בנו. ועיין גם בשו"ת פאר הדור סי' רכ"ה, מ"ט ע"ג, ובהערות ר"ב רטנר לסדר עולם פ"ל, עמ' 142, הע' נ"ו. 78 וכנראה שאגריפס הנזכר במשנתנו הוא אגריפס השני (שהראשונים קראו לו גם מונבז). עיין מ"ש ר"א ביכלר בספרו "פריעסטער וכו' ", עמ' 12 ואילך. ועיין בבלי פסחים ק"ז ב'.

58. הגיע לעזרה וכו'. משנתנו הנ"ל, אגדת שה"ש (שה"ש זוטא) רפ"ב.

59. ארוממך ה' וכו'. מזמור זה היו שרים בכל זמן של הודייה והודעה של חסדי ה', ואף בהודיית בכורים. 79 בספרי היליניסמוס וכו' (עיין לעיל, עמ' 31, הע' 11) הוכחתי שהוא וידוי היא הודאה (במע"ש ספ"ה העביר הודיית מעשר, ובשאר מקומות וידוי מעשר), ובשניהם היו מודיעים את מעשי ה' וחסדיו. ואף נוסח וידוי החטא פותח בהודעה , עיי"ש. ובירושלמי שבועות (פ"א סה"ח, ל"ג ע"ב) אמרו: מזמור לתודה, על שם והתודה עליו. וברור שאין וידוי בכורים אלא הודיית בכורים: ארמי אובד אבי וכו' ויביאנו אל המקום הזה וכו' ארץ זבת חלב ודבש וכו'. כלומר, הודייה על חסדי ה'. ולפיכך דברו כאן הלוים בשיר: ארוממך ה' כי דליתני וכו', ממש כמו שיר של תודה בבבלי שבועות ט"ו ב', וכפירוש הר"מ בפיה"מ שם פ"ב מ"ב ובפ"ו מה' בית הבחירה הי"ב, ודלא כרש"י שם. ועיין במפרשי המשנה כאן פ"ג מ"ד. ועיין מ"ש רמ"ש אנטעקאלסקי בהכרמל החדשי ש"ג ח"ח (1876) עמ' 421, ועיין מש"ש בשם שי"ר. ואין דבריהם מחוורים כלל.