תוספת יום הכיפורים סט

ב' לדעת הראב"ד אין מפקחין ויראה לי דלשיטת הרא"ש אפילו בכה"ג דהוו ב' פרישות מפקחין כיון דבאים מכח קבוע דחצר אחד ולא הוקבעו בחצ' ב' אלא דרך עראי והלכו לחצר ג' מפקחין ודוק:

לא צריכא דאפילו לחיי שעה עיין בתוספת פרק אין מעמידין דף כ"ז ע"ב:

פיסקא ואם מת יניחוהו ה"נ פשיטא לא צריכא לר"י בן לקיש כו' דאמ' מצילין המת מן הדליקה ואפי' ר' יהודא בן לקיש לא קאמר אלא מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה טלטול דרבנן אתי לידי כיבוי דאורייתא אבל הכא אי לא שרית ליה לפקוחי מאי אית ליה למעבד דתהוי איסורא דאורייתא דנשרי הא מקמי הך ובפרק כירה דף מ"ד אר"י הלכה כר"י בן לקיש והנה כיבוי זה הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה וזה הוא מחלוק' ר"י ור"ש והוא מה ששנינו בפרק המצניע המוציא את המת במטה חייב ור"ש פוטר וטעמו דר"ש משום דמלאכת הוצאה זו הוי מלאכה שאינה צריכה לגופ' דאינו מוציא המת רק כדי שלא יטמאנו או כדי לקוברו מה שא"כ במוציא מרא וחצינא לחפו' בה וס"ת לקרות בו דחייב דהוי מלאכה שצריכה לגופה ומוד' ר"ש דחייב כמ"ש בגמרא שם גם בפר' במה מדליקין שנינו המכבה את הנר חייב כחס על הנר כו' ור"י פוט' כו' ונתבא' שם בגמרא דת"ק סבר כר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ור"י ס"ל כר"ש:

ולענין הלכה נחלקו הפוסקים ז"ל והרמב"ם פ"א דשבת פסק כר"י ויש חולקין עליו כמ"ש שם ה"ה ז"ל ולעד"נ דיש ראיה להרמב"ם מהך דקי"ל מצילין את המת מן הדליקה כדי שלא יבא לידי איסו' דאורייתא דהיינו כיבוי אלמא דהמכבה כדי שלא ישרף המת שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופ' חייב עליה ושוב ראיתי אחר החיפוש דהר"ן פרק כירה דף קי"ז ע"ב נדחק וז"ל אי לא שרית ליה וכו' אתי כו' לאו דוקא דאורייתא דהא קי"ל כר"ש כו' יע"ש והטור סי' רע"ח פסק כר"ש וקש' דבח"מ סי' תכ"ד פסק דהחובל בחברו פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג כיון שיש בו מיתת ב"ד וקש' דהחובל בחברו הויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דחבלה דצריכה לגופה היינו בחובל וצריך הדם לכלבו כדמוכח בפ' האורג וראיתי בשה"ג פר' במה מדליקין דף ק"י דעמד בקושי' זו ולא תירץ כלום ומתוך דברי הרמב"ם פ"ח דהלכות שבת נתיישבה לי קושיא זו דהא דאמרינן דחבלה שתהיה צריכה לגופה הויא כגון דצריך הדם לכלבו היינו דוקא בחובל בבהמה אבל החובל בחבירו דרך נקמה הוי מלאכה שצריכה לגופה דהיינו מפני נחת רוחו שנתקררה דעתו במה שעשה חבלה בחברו וכן מצאתי בים שלמה פרק החובל דף ק"ו ע"ג סי' כ"ג יע"ש ודוק:

מנין לפקוח נפש שדוחה את השבת וכו' כונת הבעיא היא לס' פקוח נפש וכל א' מהתנאים מייתי ראיה והתלמוד דוחה ראיות שלהם דאין ראי' מהתם אלא לודאי לא לספק ואסיק' דעיקר הראיה מדכתי' וחי בהם וקשה איך נעלם מר' ישמעאל ראיה זו והלא בס"פ בן סורר דף ע"ד אמרי' דר"י ס"ל דאפי' בעכו"ם יעבור ואל יהרג משום דכתיב וחי בהם י"ל דס"ל לר"י דמוחי בהם אין ראיה אלא לאדם עצמו אבל שיחלל שבת ישראל זה בעד חברו לא שמענו ולכך מייתי לה מהא דבא במחתרת דל"מ בעל הבית דיכול להורגו אלא אפילו אחר יכול להורגו משום דהוא רודף כמ"ש פרק בן סורר דף ע"ב והוכה בכל אדם יע"ש ואין להקשות דילמא התם רשות ומנ"ל דחייב הרואה להרגו כי היכי דניליף מהתם דחייבין אנו לחלל שבת על המסוכן דיש לומ' דהתם נמי חייב מכח היקש דנערה המאורסה לרוצח דמה נערה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח כן וכ"כ התוספת בפרק בן סורר ומורה דף ע"ג ד"ה אף רוצח יע"ש ודוק:

ע"ב נערה ר"א אמר ומה מילה וכו' פרש"י לפי שחייבים עליה כרת לאחר זמן כך שנויה בתוספתא דשבת ע"כ וראיתי התוספת' פי"ו דשבת וז"ל ר"א אמר מילה דוחין עליה כו' והרי הדברים ק"ו כו' וצריך להבין מה היה דעתו של ר"א וכי אינו יודע דמילה אינה דוחה שבת אלא כשהיא ודאי לא כשהיא ספק י"ל דודאי ר"א מודה דספק מילה אינה דוחה את השבת אבל ראייתו היא באופן זה דאם לא ימול בשבת אינו ודאי שיהיה חייב כרת לאחר זמן דאפש' אחר שבת למולו ואפילו שהדבר הוא ספק שמא לא ימול לאחר זמן ויהי' חייב כרת לאחר זמן אנו מחללין עליו עתה את השבת למולו כדי שלא יבא לידי ספק כרת וחכמים דחו לה דלזה הטעם גם בספ' ערלה הוי ליה למימר למול דאפי' ס"ס דפקוח נפש דוחה את השבת ומ"מ יש לי גמגום על ק"ו זה דר"א מכח דהמילה היא באבר אחד ופקוח נפש הוא בכל הגוף ולא ידעתי למה קרא את המילה אבר א' והלא אם לא ימול ויתחייב כרת לאחר זמן הוא מת בכרת והמיתה היא בכל הגוף ופקוח נפש הוי דיש לו מכה גדול' באבר א' ואם לא יעשו לו רפואה באותו שבת ימות וא"כ למה המילה קרי לה אבר א' והחולה קרי ליה כל הגוף ודוק:

ר"ש בן מנסיא אומר ושמרו כו' חלל שבת א' כו' יש להתבונן היכא רמיזא ולכאורה היה נראה לומר דרך הלצה דה"ק ושמרו בני ישראל את השב' כלומר שישמרנו בחיבה ויחללנו כדי לעשות שבתות הרבה אמנם הנכון הוא לפרש הפסוק כפשוטו ושמרו בני ישראל את השבת שלא יחללהו בתנאי דשמיר' זו דשבת תהיה בצירוף לעשות שבתות הרבה דהיינו דהאדם הוא בריא ודייקינן מינה הא אם שמירת שבת זו היא גרמא שלא יעשה שבתות הרבה שימות מחמ' חוליו בכה"ג לא צויתיך לשמור את השבת ונמצא דמדיוקא דקרא שמעי' חלל שבת אחד כדי לשמו' שבתות הרבה וכן פירש רש"י למדקדק בדבריו אך ק"ק ה"ק כדי לשמו' שבתות הרבה והלא אפי' לחיי שעה חיישינן ומחללין עליו את השבת כדלעיל י"ל שישמור שבתות הרבה לאו דוקא אלא ר"ל צוויים הרבה דה' צוני ובחיי שעה דאדם הוא חי עושה כמה מצות והם הנקראים שבתות הרבה ודו"ק:

אמר שמואל דידי עדיפא וחי בהם כו' וקשה דמה ראיה יש מהתם דילמא קרא איירי על האדם עצמו דאינו חייב לקיים המצות אם הוא אנוס והולך למות בעבור שמירת המצות אלא יעבור עליהם אבל שיחלל שבת ישראל זה על ישראל חבירו מנ"ל י"ל דמדיוקא דקרא יליף לה דהול"ל אשר תעשו אותם ותחיו בהם דהוי לשון רבים ולנכח כעין רישא דקרא דכתיב ושמרתם את חקותי וכו' השתא דשני קרא בדבוריה משמע דבא לומר שיחללו שבת שאר אנשים להציל לחבריהם וקרא ה"ק אימתי אני אומר ושמרתם את חקותי כלומ' שלא תחללו את השבת בעבור חבריכם היינו במקום דחברכם אינו מסוכן והיינו דסיים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אבל אם חברכם אינו חי בהם לא תשמרו את חקותי ואפשר דלזה רמז מ"ש לכולהו אית להו פירכא בר מדשמוא' וכו' וחזר ואמר דשמואל ודאי לית ליה פרכא דרצה לרמוז דגם בדברי שמואל לכאורה יש פרכא אבל לפי האמת לית ליה פרכא דהכתוב מדוקדק לשמואל כדפרישית ודו"ק:

מתניתן חטאת ואשם ודאי מכפרין ופירש רש"י ז"ל הם אשם גזילות ומעילות וכו' וקשה במה שכתב רש"י ז"ל ואשם ודאי הם אשם גזלות ומעילות דאמאי נקט הנך תרי בלבד והלא חמשה הם אשם ודאי וכדתנן בפרק איזהו מקומן אלו הן אשמות וכו' גם בפרק בתרא דמס' כריתות דף כ"ה ע"ב ת"ר ה' אשמות מכפרין אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה ויראה לומר דרש"י ז"ל נקט רישא דמתניתין והוי כמו וכולי ועוד אפשר היה לומר משום דבגמרא פריך אשם ודאי אין אשם תלוי לא ומשני בתי' בתרא הנך אין אחר מכפר כפרתם דהיינו יוה"כ כלומר דמי שמחוייב חטאת או אשם ודאי שעב' עליו יוה"ך חייב להביא קרבנותיו ואלו הוה נקט רש"י אשם נזיר אשם מצורע הוי משמע דוקא אשם ודאי אבל שנטמא בספק או ספק מצורע הו"א דלא יביא אחר יוה"ך והא ליתא דדין הוא דיביא נזיר שנטמא בספק או ספק מצורע קרבנותיו אחר יוה"ך כמ"ש בגמרא כריתות דף כ"ו ע"א דאע"ג דחייבי אשמו' תלוין פטורין אחר יוה"ך משום דכתיב מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו חטא שאין מכיר בו אלא ה' יוה"ך מכפר אפ"ה נזיר שנטמא בספק או ספק מצורע צריך שיביא קרבנותיו אחר יוה"ך משום דהקרבנות שלהם אתי לאשתרויי להו שיאכלו בקדשים א"כ לכך לא נקט רש"י ז"ל אשם ודאי מכפרין אלא אשם גזילות ומעילות אבל אשם נזיר ומצורע אפילו בספק צריכין להביא אחר יוה"ך כדי לאשתרויי בקדשים ומיהו כל זה איננו שוה דהתניא בגמרא כריתות דף כ"ה ת"ר ה' אשמות מכפרין אשם תלוי אין מכפר כפרה גמורה ומפרש רבינו דה"ק ה' אשמות אין אחר מכפ' כפרתם דכי מתידע ליה מייתי אשם תלוי אחר' מכפ' כפרתן דלכי מתיידע ליה לא מייתי יע"ש ומ"ש רש"י אשם תלוי הבא על שגגת ספק כרת הוא כסברת רבנן אבל ר"ע סבירי ליה דגם על ספק מעילה אתיא אשם תלוי כדתנן בכריתות דף כ"ב ונקט רש"י סבר' רבנן משום דהלכת' כותייהו כדפסק הרמב"ם פ"א מהלכ' מעילה ופ"ט מהלכות שגגות יע"ש ומ"ש רש"י ובגמרא פריך כו' צריכין אנו למודעי מה בא רש"י ללמדנו ויראה דהוקש' לו ז"ל בגופא דמתניתן דקתני חטאת ואשם ודאי מכפרין מה בא ללמדנו והלא מלתא דפשיטא דהם מכפרים דכפרה כתיב בהו ע"כ בא רש"י ללמדנו דמתני' לאו לגופא אלא לדיוקא אתא למעוטי אשם תלוי דאינו מכפ' והראיה דמתניתן לדיוקא אתא דבגמרא פריך כו' והנה התלמוד תירץ אהך קושיא הנך מכפרי כפרה גמורה כו' וק"ל כיון דמתני' לדיוקא דאשם תלוי אתא ל"ל למנקט חטא' לא לימא אלא אשם ודאי מכפר וחטאת ל"ל לא לגופיה ולא לדיוקא אצטריך ולכאורה יש לומ' דאיידי דהוצרך לומר אשם ודאי נקט נמי חטאת אף על גב דלא אצטריך אמנם יראה דיש ליישב דגם בחטאת אצטריך למתני למעוטי מין חטאת דאין מכפר כפרה גמורה והענין הוא כגון דאכל חלב בשוגג או עשה מלאכה בשבת בשוגג ונודע לו חטאתו וחזר ושכחו באיזה חטא חטא שנינו בתו' פ"ב דכריתות דהרי זה מביא חטאת ותשחט לשם מה שהוא ותאכל וכ"פ הרמב"ם פ"ב דהלכות שגגות דין ד' ומסיים בתוספ' הנז' דחוזר ומביא חטאת על הידיע' כו' והקשה הראב"ד שם דכיון דהביא חטאת ונתכפ' היאך יביא חטאת אחרת הא הויא ליה חולין בעזרה ותירץ מרן בכ"מ דאפש' ליישב דחטאת שמביא א' מכפר קצת לכשנודע לו ויביא חטאת אחרת תגמר לו הכפרה עכ"ל הרי דלפי'