תוספת יום הכיפורים מט

זמון מתנייא מ"מ גם לענין חיוב בה"מ מתנייא דהא טעמייהו דר"מ ור"י תלי בטעמא דקרא ואכלת ושבעת וברכת כו' דהיינו בחיוב בה"מ ודוק:

דף פ ע"א ומאי ראיה לדבר יוה"ך כו' פרש"י למה לו להביא ראיה כו' לפי מרוצת לשון רש"י משמע דהראיה היא מכח המשנה ובעי מאי אולמיה דמשנת יוה"ך וקשה דבתירוץ דמשני אינו מביא ראיה מכח המשנה דיוה"ך אלא מדמשני קרא ואם כן לא הול"ל אלא מאי אולמיה דהאי מהאי מה הכרח יש בפסוקי יוה"ך טפי מקרא דטומאת אוכלין ותו ק"ל דמאי משני דאי מהתם הו"א אורחא דקרא הוא למכתב מכל האוכל אשר יאכל כי היכי דכתיב גבי משקה אשר ישתה ואין שם שינוי אם כן מה ראיה מייתי מקר' דיו"ה שאני התם דשני קרא אבל גבי טומאה לא שני קרא ואמאי שינו חכמים בשיעורא ויש ליישב ודוק:

ואימא גדי כו' א"ל אמאי לא פריך ואימא עגל דהוא גדול מגדי וכ"ת משום דתפסת מועט תפסת אם כן מהאי טעמא נמי ראוי לדורשו לענין ביצה ולא לענין גדי ותו דלקמן פריש ואימא ביצת בר יוכני משמע דהמקש' לא אסיק אדעתיה שינוייא דתפסת ועל התרצן דמשני גדי מחוסר שחיטה תקשי אמאי לא שני ליה תפסת כו' יש לומר דעדיפא מינה קא משני ליה ובמ"ש רש"י מחוסר שחיטה לא הוא ולא אמו משמע מדבריו דבעי שהאם לא תהיה מחוסרת שחיטה א"כ לכאורה קשה היכי מוקי לקרא אוכל בא מחמת אוכל זו ביצת התרנגולת הלא התרנגולת מחוסרת שחיטה יש לומר דמוק' ליה בשחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות ודוק:

ואימא ביצת בר יוכני תפסת מרובה כו' רש"י פירש פ"ק דסוכה דף ה' תפסת מרובה מקום שאתה שומע אף המועט כו' והתוספת כתבו שם י"מ לפי שמדה מרובה אין לה סוף והקשו על פי' זה מפ"ק דר"ה גבי עצרת כו' וראיתי בתוספת דמכלתין לעיל פר' בא לו דף ע"א ע"ב דכתבו ליישב ההיא דפ"ק דר"ה יע"ש ולפי חילוק זה דכשהיא להחמיר אמרי' תפסת מרובה כו' אבל כשהוא להקל אדרבה אנו תופסין המרובה קשה סוגיא דהכא דאם אתה אומר דלא יטמא טומאת אוכלין כי אם כביצת בר יוכני היא קולא גדולה ואם כן אמאי אמרינן בכה"ג תפסת מרובה לא תפסת אדרבה היה לנו לתפוס את המרובה כדי להקל וראיתי בספ' הליכות אלי סימן תשל"ח דף ס"ח דעמד בזה ולא פירו' כלום יע"ש ולע"ד יראה דהכא בסוגיא דידן הטע' דאנו אומרים תפסת מרובה לא תפסת משום דהוי דבר שאין לו סוף דהאי דנקט ביצת בר יוכני היינו משום דחזינן ליה בפ"ט דבכורות דטבעה ס' כרכי' ושברה ש' ארזים ודלמא יש ביצת מין אחר דתהיה גדולה יותר מכביצת בר יוכני ואם כן אם אתה הולך אחר ביצת עוף גדול אין לדבר סוף דיש גדול כביצת בר יוכני ואפשר דיש גדול יותר ואל"ס ובכה"ג אמרינן תפסת מל"ת אע"ג דהוא להקל ודוק:

ואימא ביעתא דצפרתא דזוטר טובא פירש רש"י לא גרסי' דזוטר טובא ולא ידענא אמאי ל"ג ואפשר משום דמלתא דפשיטא הוא דזוטר טובא מביצת תרנגולת ובפר' קמא דסוכה דף ה' ע"ב גרסינן ואימא כאפי דצפרתא דזוטר טובא יע"ש ודוק:

תוספות ד"ה ושיערו חכמים זו ביצת תרנגולת כו' ואומר ר"י דנהי דקי"ל כר"ש בהא דכביצה לטמא טומאת אוכלין בשתי סעודו' דעירוב לא קי"ל כותיה אלא כר"מ או כר"י כלומ' דלדידהו שיעור שתי סעודות דעירוב הוי ח' וכן כתב התוספות בפ' חלון דף פ' ע"ב וכ"כ הטור א"ח סימן ת"ט ומרן הב"י שם תמה על הטור דאמר דהוו ח' ביצים וכנרא' דאשתמיטתיה דברי התוספת הללו וכן השיג עליו הב"ח יע"ש:

כתבו עוד התוספת ור"ת תירץ בענין אחר כו' ול"נ לר"י כו' יש לראות מה נתרץ לר"ת וכי לא ידע ר"ת דבגרוגרת אין בה גרעין יש לומר דר"ת ה"נ קאמר דכיון דגרוגרת אין בה גרעין נוחה להשימה בבית הבליעה אלא דכפי זה נמצא דר"י לא ירד לפירוש כונת ר"ת והוא תימה וצריך עיון ודוק:

גמרא אמר רבי אלעזר האוכל חלב בזמן הזה כו' איכא למידק דהך דרשא דרשוה בת"כ קרבן אהרן דף ק"ט למעוטי מומר דתנא קמא דריש מעם הארץ פרט למומר ור"ש ממעט מומר מדכתיב אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ואמרינן פ"ק דחולין דף ה' ע"ב מאי בינייהו אמר רב המנונא מומר וכו' ובפ"ג דהוריות דף י"א אמרינן דרבא אמר דכ"ע מומר לאכול חלב לא הוה מומר לדם כו' ופסק הרמב"ם פ"ג דמעשה הקרבנות ופ"ג דהלכות שגגות כת"ק וכאוקמתא דרבא וכיון שכן מאי פריך תלמודא הכא מהא דמיעט רחמנא מי שאינו שב מידיעתו דההיא איירי במומר אבל יחיד שטעה וסמך על הוראת בית דין שבזמנו דזית קטן לא מחייב עלה ובא בית דין אחר וחדש את ההלכה דמחייב על זית קטן שב מידיעתו הוא דאלו הוה ידע בשעת אכילת דב"ד שבזמנו דפטרו על זית קטן טעו בהוראה לא היה אוכל את החלב כשיעור הזה ואם כן שב מידיעתו קרינן ביה ותו דהרי תנן בריש הוריות הורו ב"ד לעבור על אחת מכל מצות ה' והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם פטור מפני שתלה בב"ד ואמרינן עלה בגמרא אר"י אמר שמואל זו דר"י אבל חכ"א חייב וכן פסק הרמב"ם פי"ג דהלכות שגגות סוף דין א' וז"ל וכן אם הורו ב"ד ועשו מיעוט הקהל על פיהם כו' ועיין בל"מ ספ"א דהלכות שבת ואם כן הכי נמי שהורו ב"ד דאזית קטן לא מיחייב והלך היחיד או מיעוט הקהל ואכלו זית קטן דחלב ואחר כך בא ב"ד אחר וחידש דאזית קטן מיחייב הרי זה היחיד או מיעוט הקהל שאכלו זית קטן חייבין כל אח' וא' להביא חטאתו ושב מידיעתו קרינן ביה אלו הוה ידע בשעת אכילה דב"ד טעו לפטור אזית קטן וצ"ע:

אלא דלא מחייבי קרבן עד דאיכא כזית גדול ופרש"י דה"ק האוכל כזית בינוני כו' וקשה דאפילו יכתוב מחוייבני חטאת סתם אין לחוש שיביא קרבן דהא ודאי יתפרסם דקדשו בית דין את ההלכה דלא מחייב עד דאיכא כזית גדול ובזמן שאכל הוו אמרי דהוי זית קטן ולפיכך כתב מחוייבני חטאת סתם ומסתמא לא יביא חטאת כיון דנתחדשה הלכה וכ"ת דיסתפק לו אם אכל כזית בינוני או גדול מספק לא יביא קרבן דהוי חולין לעזרה ויש ליישב ודוק:

אר"י שעורין של עונשין הל"מ כלומר דכשאומר הכתוב כל חלב וכל דם לא תאכלו או לא תאכל חמץ אפילו כל שהוא במשמע ואתא הלכתא ואמר דלענין כרת וקרבן בעי שיעורא בכזית אבל לאיסורא כדקאי קאי דאסו' אפילו בכל שהוא וקשה דאם כן אמאי אצטריך ר"י לומר בריש פרקין דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאצטרופי או מטעמא דכל חלב לרבות חצי שיעור ת"ל דפשטא דקרא כל שהוא במשמע יש לומר דאי לא הוה הך טעמא דחזי לאצטרופי הוא מוקמי' הלכתא אאיסורא כי היכי דמוקמינן לה אעונשין אבל השת' דאיכא טעמא דחזי לאצטרופי מוקמינן הלכתא דשעורין אעונשין ולעולם חצי שיעור אסור מן התורה וכן כתב הרא"ם בחדושים מ"ג דה' חמץ יע"ש:

פיסקא השותה מלא לוגמיו אר"י אמר שמואל וכו' והא אנן כו' ק"ק מאי פריך והלא שמואל לא נעלם ממנו לשון המשנה ועלה קאי ופירושי קא מפרש דמתניתין לא מלא לוגמיו ממש כו' וכ"ת דכונת המקשה מנ"ל לשמואל לפרש פירש זה במתניתין אם כן מאי משני אימא כמלא כו' י"ל דכונ' התרצן הוא דפי' דמתני' הוא כמלא לוגמיו ואמ' מלא לוגמיו לרמוז דמלא לוגמיו יהיה מרויח ולא דחוק והמקשה לא הבין כונתו וחשב דכונתו דרוצה להגיה המשנה דמוקים ליה כר"א דברייתא לכך פריך ליה מתיבי כו' ובה"א מלא לוגמיו כלומר והיכי מוקים מתניתין כר"א הפך ב"ה והיינו דכתב רש"י ז"ל וז"ל כמה ישתה מדב"ה קא פריך עכ"ל ודוק:

מתקיף ליה רבי הושעיא אם כן הוא מקולי ב"ש כו' ופרש"י ולתנייה במס' עדיות כו' וכה"ג אמרינן בפא"ט דף נ"ט וכן כתבו התוספות ריש קדושין דף א' גם בפ"ב דנדה דף ל"ה ע"ב כתבו התוספות כעין זה גם בפ"ק דמ"ק דף ג' ע"ב גם בתי"ט משנה ד' פ"ח דברכות יע"ש ובכל הנך דוכתי דפרכינן הוא כשהו' משנה שנוי' במשנתינו ולפי אוקמת' דהלכת' הוי מקולי ב"ש פרכינן שפיר ליתנייה במס' עדיות אבל כשהיא ברייתא כי הך דהכא דבש"א רביעית וכו' קשה בעיני דלפריך עלה וליתנייהו כו' דאם ר' לא שנה במשנתו בדוכתא היכי נפריך דליתנייהו במסכת עדיות דכל הנך דתני התם מקולי ב"ש הם משניות שנויות במקומן כמו שיראה המעיין ועיין בהרלב"ח סימן ק"ה דף קל"ה ע"ב:

תוספות ד"ה ה"נ כמלא לוגמיו וכו' ועוד אי ס"ד מלא כו' וקשה דגבי שתיה אין השיעור שוה וגבי אכילה דהשיעור שוה אמרו דכותבת מייתבא דעתיהו דכל העולם טובא ועוג מלך הבשן פורתא אבל בשתיה כמלא לוגמיו דכל חד משערינן ובהכי מייתבא דעתיה ובס' חדושי הלכות נתקשה בזה יע"ש ונראה דטעות נפל בספרים וכצ"ל כל העולם פורת' עוג טובא כלומר דכמלא לוגמיו של אדם השותה משערים ולכל העולם הוא פורתא ר"ל מעט יין ולעוג טובא כלומר יין הרבה ועיין בתוספות והר"ן דפר' ע"פ ודוק:

ע"ב מתקיף לה ר' זירא מ"ש אכילה כו' איכא למידק מה קשר לקושיא זו עם מ"ש בגמרא מקמי הכי והלא במתניתין דקתני האוכל ככותבת הגסה והשותה מלא לוגמיו תקשי ליה הך קושיא יש לומר דאי במתני' הו"א דמתניתין איירי באדם בינוני ושיעור כותבת ושיעור מלא לוגמיו דאדם בינוני הוי לכל אדם אפילו עוג אבל השתא דשני דבעוג צריך שישתה כמלא לוגמיו לב"ה ובש"א דסגי ברביעית לכל אדם ולא אפליגי אלא לענין שתיה אבל לענין אכילה כ"ע מודו דכל חד וחד. בככותבת השתא נולדה הקושיא מ"ש אכילה משתיה לב"ה ודוק:

מתקיף לה ר' זירא כל העולם בככותבת כו' איכא למידק מה קשר